ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], הני מילי [דברים אלה] קידוש ידים ורגלים אמורים דווקא בעבודה דמעכבא [שמעכבת] את הכפרה, שהקרבן אינו מכפר בלעדיה, כגון העבודות הקשורות בזריקת הדם על המזבח, אבל עבודה שלא מעכבא [מעכבת] כפרה — לא, והקטרת חלבים ואיברים אינה מעכבת כפרה, קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב "להקטיר אשה לה' " שגם להקטרה צריך קידוש ידים ורגלים.

א ושבים למחלוקת רבי ור' אלעזר בר' שמעון. כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר בשם ר' יוחנן, בעי [שאל] אילפא: לדברי ר' אלעזר בר' שמעון האומר אין לינה מועלת (פועלת, פוסלת) בקידוש ידים ורגלים, ומשעלה עמוד השחר אין צורך לחזור ולקדש, מי כיור (המים המצויים בתוך הכיור) מהו שיפסלו בלינה? וצדדי השאלה, מי אמרינן [האם אומרים אנו]: הני למאי [מים אלה למה הם מיועדים]? לקידוש ידים ורגלים, והרי לענין קידוש ידים ורגלים גופייהו [הם עצמם] לא פסול בהו [פוסלת בהם] לינה, אם כן הוא הדין למי הכיור המיועדים לכך. או דלמא [שמא] נאמר כך: כיון דקדוש להו [שהתקדשו להם] המים בכלי שרת (הוא הכיור, שהוא מכלי הקודש) מיפסלי [נפסלים הם] בלינה, כמו כל דבר שנתקדש בכלי שרת?

כי אתא [כאשר בא] רבין אמר: ר' ירמיה אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: הדר פשיט [חזר ופתר] אילפא את השאלה הזו ואמר: כמחלוקת בזו בענין לינה האם היא מועלת לענין קידוש, כך מחלוקת בזו בענין מי כיור, ור' אלעזר בר' שמעון סבור, איפוא, כי אין לינה מועלת בהם.

אמר לפניו ר' יצחק בר ביסנא לפני ר' ירמיה: רבי, אתה אומר כן? אין הדבר כך, אלא הכי [כך] אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן [משמיה [משמו] של אילפא]: כיור שלא שקעו מבערב במי הבור המיועד לכך — מקדש ממנו לעבודת לילה, ולמחר אינו מקדש.

והוינן [והיינו עוסקים] בה בשאלה זו: למחר אינו מקדש האם כוונתו שלא צריך לקדוש אחר, שאין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים, וקידוש בלילה מועיל גם ליום. או דלמא איפסלו [שמא נפסלו] המים בלינה ולכן אינו יכול לקדש מהם? ולא פשיט לן [פתר לנו] ר' אמי בעיה זו, ומר קא פשיט ליה מיפשיט [ואדוני, ר' ירמיה, פותר אותה משמו] שאילפא אכן החליט בענין זה.

ומנסים לפתור שאלה זו, ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: בין האנשים שנזכרו לשבח בענייני המקדש בן קטין, שהוא עשה (נתן מכספו כדי לעשות) שנים עשר דד (ברזים) לכיור, אף הוא עשה מוכני (כלי גלגלים) לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה, שהיו משקעים את הכיור בתוך בור המים. מאי לאו [האם לא] שיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא? ונמצא שאף הוא מודה שמי כיור נפסלים בלינה! ודוחים: לא, שיטת רבי היא.

ושואלים: והא והרי] מדרישא [מכיון שתחילתה של אותה משנה] ברור שהיא שיטת ר' אלעזר בר' שמעון, סיפא נמי [סופה גם כן] שיטת ר' אלעזר בר' שמעון! ומנין שתחילתה כשיטתו היא?

דקתני רישא [ששנה בתחילה] של אותו פרק במסכת יומא: בא לו הכהן הגדול אצל פרו, ואותו פר היה עומד בין האולם ולמזבח, ראשו של הפר לכיוון דרום (ואחוריו לצפון) ופניו מופנים הצידה למערב, והכהן עומד במזרח בצד הפר ופניו למערב, ושם היה שוחטו. מאן [מי] שמעת ליה [אותו] שאמר: בין האולם ולמזבח אף הוא צפון ואפשר לשחוט בו קדשי קדשים? שיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא,

דתניא [ששנויה ברייתא]: איזהו צפון לענין שחיטת קדשי קדשים שנאמר בהם "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' " (ויקרא א, יא)? מקיר מזבח צפוני ועד כותל עזרה צפוני וכנגד כל המזבח כלומר, לאורך כל כותלו הצפוני של המזבח — כולו צפון, אלו דברי ר' יוסי בר' יהודה, ר' אלעזר בר' שמעון מוסיף אף את השטח שבין האולם ולמזבח מערבה מן המזבח, כל שהוא בחצי הצפוני של העזרה. רבי מוסיף: אף חציו הצפוני של השטח שממזרח למזבח, מקום דריסת רגלי הכהנים ומקום דריסת רגלי ישראל, אף הוא צפון. אבל חלקה הצפוני מערבי של העזרה, מן בית החליפות ולפנים כלומר, השטח המצוי לצפונו של האולם וההיכל — הכל מודים שהוא פסול, שאינו בכלל ירך המזבח!

ודוחים הוכחה זו: ותסברא [וכי סבור אתה] שמשנה זו במסכת יומא שיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא ולא רבי? [השתא [עכשיו, הרי] רבי] שהוסיף את מזבח העזרה בכלל צפון על דברי ר' יוסי בר' יהודה הוא מוסיף, על דברי ר' אלעזר בר' שמעון לא מוסיף? בוודאי אף הוא מודה שבין האולם ולמזבח צפון הוא. ויתכן איפוא לומר שמשנה זו, וגם המשכה ממנו משמע שמימיו של הכיור נפסלים בלינה, כולה כשיטת רבי!

ומשיבים: אנן הכי קאמרינן [אנו כך אומרים אנו]: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שמשנה זו כשיטת רבי היא, לוקמה [שיעמיד את הפר] במקום דריסת רגלי כהנים ובמקום דריסת רגלי ישראל, שלשיטתו אף הוא צפון. ואם נאמר דווקא בין האולם ולמזבח משמע שמשנה זו שלא כשיטתו, אלא כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון.

ותוהים: אלא מאי [מה] אתה אומר — שדווקא שיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא? לוקמה [שיעמיד אותו את הפר] בשטח שמקיר מזבח צפוני עד כותל עזרה צפוני, שהכל מודים שהוא צפון! אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]? מדוע אין מעמידים שם את הפר — משום חולשא של הכהן גדול שכל עבודות היום עליו, ולכן מקרבים ככל האפשר את הפר להיכל, שם הוא צריך לזרוק את דמו, הכא נמי [כך גם כן] יכול אתה לומר שמשנה זו היא כשיטת רבי, שמעמידים את הפר בין האולם ולמזבח, הטעם הוא משום חולשא של הכהן הגדול.

ב אמר ר' יוחנן: כהן שקידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן שהיא העבודה הראשונה במקדש, הנעשית בקרות הגבר, עוד לפני עלות השחר, למחר לאחר שיעלה עמוד השחר אינו צריך לקדש שוב, שכבר קידש מתחילת עבודה.

ושואלים: למאן [לפי שיטת מי] אמר דבר זה? אי [אם] לדעת רבי, האמר [הרי הוא אומר]: שפסלה לינה בעלות השחר, ולפיכך צריך לקדש עוד פעם בבוקר! אי [אם] לדעת ר' אלעזר בר' שמעון, האמר [הרי אמר]: כיון שקידש ידיו ורגליו בתחילת עבודתו אין צריך הכהן לקדש שוב, אפילו מיכן ועד עשרה ימים, ומדוע הזכיר דווקא מי שקידש לפני תרומת הדשן?

אמר אביי: לעולם אמר ר' יוחנן לשיטת רבי, ולינה שפוסלת בקידוש ידים ורגלים — דרבנן [מדברי סופרים] היא, שגזרו על כל כהן לחזור ולקדש בכל בוקר, גם אם לא הפסיק בעבודה. ומודי דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלה [ומודה רבי שמקריאת הגבר, שאז נעשית תרומת הדשן, ועד הבוקר אין פוסלת] הלינה, שאין מקום לגזור במקרה כזה

. רבא אמר: לעולם, שיטת ר' אלעזר בר' שמעון [היא, הסבור שאין לינה פוסלת. וראה ר' יוחנן דבריו] והסכים להם בתחילת עבודה, שתרומת הדשן, אף שהיא נעשית קודם השחר, תחילת עבודת היום הבא היא. ולא קיבל את דבריו בסוף עבודה, שאם קידש כהן ידיו לשם עבודות לילה שהן סיום של יום האתמול, כגון הקטר חלבים — צריך לחזור ולקדש עם בוקר. אבל לדעת רבי — צריך לקדש לאחר עלות השחר.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו במסכת תמיד: ראוהו אחיו הכהנים את הכהן שהרים את תרומת הדשן שירד מן המזבח, והם הכהנים האחרים רצו ובאו, מיהרו וקידשו ידיהם ורגליהם מן הכיור. ואנו מניחים כי כהנים אלה כבר עבדו במשך הלילה.