תלמוד לומר: "חקה" "חקה" שנאמרה גם בשתויי יין (ויקרא י, ט) וגם בבגדי כהונה (שמות כח, מג) וברחיצת ידים ורגלים (ראה שמות ל, כא) לגזירה שוה. ואם כן, יש לכך מקור מכתוב אחר!

ומשיבים: אי מהתם [אם משם] בלבד, משתויי יין, הוה אמינא [הייתי אומר] כך: הני מילי [דברים אלה] שמחוסר בגדים מחלל עבודה, אמורים רק בעבודה שזר חייב עליה מיתה, שעל כך מדברת פרשת שתויי יין, אבל עבודה שאין זר חייב עליה מיתה אימא [אמור] שלא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שמחוסר בגדים מחלל כל עבודה.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא שמחוסר בגדים מחלל כל עבודה, גם זו שאין זר חייב עליה מיתה, שתויי יין מנלן [מנין לנו]? שהרי הפרשה שם עוסקת רק במה שחייבים עליו מיתה. ומשיבים: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה של "חקה" "חקה" ממחוסר בגדים.

ומקשים: והא [והרי] התנא של הברייתא בענין שתויי יין את חילול עבודה מ"ולהבדיל בין הקודש ובין החול" קא נסיב לה [הוא לוקח, למד, אותה]! ומשיבים: דבר זה היה מקמי דליקום [לפני שעומדת בידו] הגזירה שוה, ואולם לאחר מכן היא הבסיס להלכה זו.

ושואלים: כיצד יכול אתה לומר כן? והא [והרי] התנא, בגזירה שווה זו מחוסר בגדים הוא דקא יליף [שלומד] משתויי יין, ולא שתויי יין ממחוסר בגדים! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: מנין שלא נחלקו (כלומר, שאין הבדל וחילוק) בין מחוסר בגדים לשתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים? תלמוד לומר: "חקה" "חקה" לגזירה שוה.

ושואלים: כיון שיש גזירה שווה, אלא הפסוק "להבדיל" ממנו למדנו מתחילה ששתויי יין מחללים עבודה, למה לי? ומשיבים: לכ מו שנהג רב, שרב לא מוקים אמורא עליה מיומא טבא לחבריה [היה מעמיד מתורגמן עליו מיום טוב לחבירו] כלומר, לא היה דורש ברבים ביום טוב, מזמן שהיה אוכל ושותה יין, עד למחרת (יום טוב שני של גלויות) משום שכרות הואיל ושתוי אינו יכול להבדיל כראוי בין דבר לדבר. והרי נאמר שם: "יין ושכר אל תשת... ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, ולהורות את בני ישראל את כל החוקים" וכו' (ויקרא י, ט—יא), ומכאן שמי ששתה יין אסור לו להורות הלכה.

ושואלים: אכתי מהכא נפקא [עדיין מכאן מפסוק זה, "והיתה להם כהונה לחוקת עולם", יוצא הדבר] שמחוסר בגדים מחלל עבודה? מהתם נפקא [משם יוצא]: שנאמר במצוה של נתינת האש על המזבח: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (ויקרא א, ז) והייתור "הכהן" לגבי אהרן בא להדגיש: הכהן בכיהונו, כשהוא נוהג בכהונה, לימד על כהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד שעבודתו פסולה!

ומשיבים: יש צורך גם בפסוק זה, שכן אי מהתם [אם משם], מ"והיתה להם כהונה לחוקת עולם", הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בעבודה דמעכבא [שמעכבת] את הכפרה, אבל עבודה דלא מעכבא [שאינה מעכבת] כפרה כמו נתינת האש, לא יפסול בה. לכך הובא כתוב זה.

ועוד שואלים: ואכתי מהכא נפקא [ועדיין מכאן יוצא, נלמד הדבר] מצירופם של כתובים אלה? מהתם נפקא [משם יוצא], שנאמר: "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים" וגו' (ויקרא א, ח), והמלה "הכהנים" באה להדגיש: בכיהונן, מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד — עבודתו פסולה!

ומשיבים: אי מהתם [אם משם] הוה אמינא הני מילי [הייתי אומר שדברים אלה] אמורים בחיסור בגדים, כגון כהן גדול שלא לבש את כל הבגדים הראויים לו, אבל ייתור בגדים כגון כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול לא יפסול, קא משמע לן [משמיע לנו] פסוק זה שאפילו ייתור בגדים פוסל.

א ועוד לגבי דיני בגדי כהונה, תנו רבנן [שנו חכמים]: היו הבגדים מרושלין ונגררים על הקרקע, או מסולקין מוגבהים מן הקרקע, או משוחקים שחוקים, ועבד בהם — עבודתו כשירה. אבל אם לבש שני מכנסים, או שני אבנטים, או חסר אחת מן הבגדים, או יתר אחת, או שהיתה לו רטיה (תחבושת) על מכת בשרו תחת בגדו והיא חוצצת בין הבגד והבשר, או שהיו