לדברי ר' שמעון — אין נפדין תמימים, שהרי לא ניתן לפדות בהמה שהוקדשה למזבח והיא תמימה. לדברי חכמים — נפדין תמימין, שכן בית דין מתנה עליהם שאם לא יהא בהם צורך לא יהיו קדושים בקדושת הקרבן!

ועוד ראיה שיש להוכיח מדין כבשי עצרת לענייננו, הא בעא מיניה [הרי שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: שעירי עצרת שנשחטו בבת אחת שקבל דמן בשני כוסות ונזרק דמו של ראשון, שני למה הוא בא? וענה לו ר' זירא: כדי לכפר על טומאה שאורעה בין [זריקה של] זה לזה, (נזרק דמו של שני למה הוא קריבין).

עד כאן לא מיבעיא ליה [נשאלה לו השאלה, לר' ירמיה] אלא לגבי כפרת עשה שלאחר שחיטה (שעבר עבירה בין זריקה לזריקה), אבל עשה שלאחר הפרשה לא קא מיבעיא ליה [נשאלה לו], ומשמע שפשוט לו שהוא מכפר!

ודוחים: דלמא [שמא] שאל גם על עשה שלאחר הפרשה, ובדרך "אם תימצי [תמצא] לומר" קאמר [הוא אומר] כלומר, ואם מכפר על עשה שלאחר הפרשה, האם מכפר גם על עשה שלאחר שחיטה.

א איתמר [נאמר]: קרבן תודה ששחטה לשם תודת חבירו, רבה אמר: כשרה ועלתה לבעליה, רב חסדא אמר: פסולה ולא עלתה לבעלים.

ומפרטים: רבה אמר כשרה, שהרי תודה לשם תודה נשחטה. רב חסדא אמר פסולה, כי לשום (לשם) שלמים דידיה [שלו] נשחטה בעינן [צריכים אנו], וזו נשחטה לצורך אדם אחר.

אמר רבה: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה, את שיטתי]? דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר "ובשר זבח תודת שלמיו... ביום הקריבו את זבחו" וגו' (ראה ויקרא ז, טו— טז), אבא חנין אמר משום (בשם) ר' אליעזר: בא ללמד שתודה ששחטה לשם שלמים — כשרה, שלמים שנשחטו לשם תודה — פסולים. ומה הפרש בין זה לזה? תודה קרויה שלמים שהיא חלק מקרבנות השלמים, ואין שלמים קרויין תודה.

ונדייק מכאן: דווקא אם שחט שלמים לשם תודה — פסולה, הא [אבל] אם הקריב תודה לשם תודה — כשרה, מאי לאו דחבריה [האם לא מדובר לשם תודה של חבירו]?

ודוחים: לא, דווקא אם הקריב לשם תודה דידיה [שלו], וכגון שהפריש קרבן תודה על נס אחר שאירע לו.

ושואלים: אבל דחבריה מאי [לשם תודה של חבירו מה אתה אומר], שהיא תהיה פסולה? אדתני [עד שהוא שונה] בקטע הבא: שלמים לשם תודה — פסולה, ליתני [שישנה]: תודה לשם תודה של חבירו פסולה, וכל שכן שלמים לשם תודה!

ומשיבים: שלמים לשם תודה דידיה [שלו] איצטריך ליה [הוצרך לו] לומר, מפני שיש בכך חידוש: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], מכיון שתודה קרויה שלמים — שלמים נמי [גם כן] קרויין תודה, וכי שחיט להו [וכאשר הוא שוחט אותם] לשם תודה ליכשרו [יהיו כשרים], קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

ב אמר רבא: חטאת ששחטה לשם חטאת, אף על פי ששחטה לשם חטא אחר שחטא, ולא לשם זה שהפרישה עבורו — כשירה. אבל אם שחטה לשם עולה — פסולה.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? "ושחט אותה לחטאת" (ויקרא ד, לג) אמר רחמנא [אמרה תורה], והרי חטאת לשם חטאת נשחטה. אבל אם שחטה לשם עולה — פסולה, שהרי שלא לשם חטאת שחטה.

ג ואמר רבא: חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת — פסולה, על מי שמחוייב עולה, שקיבל על עצמו להביא קרבן עולה — כשרה.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? נאמר בחטאת: "וכפר עליו" (ויקרא ד, כו), ויש לדייק: עליו ולא על חבירו, ודינו כשוחט חטאת שלא לשמה. אבל אין דיוק זה מלמד אלא כשחבירו דומיא דידיה [בדומה לו], במחוייב כפרה כמותו, ואם אינו מחוייב כפרה בהבאת חטאת — אין דין זה חל.

ד ואמר רבא: חטאת ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום שאמר שהוא שוחט אותה לשם אדם שאינו מחוייב כלום — פסולה, ומדוע? שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב על ביטול מצות עשה.

ה וכיוצא בזה אמר רבא: חטאת מכפרת על חייבי עשה מקל וחומר, ומהו הקל וחומר? ומה אם על חייבי כריתות שהם חמורים מכפרת החטאת, על חייבי עשה שהוא חטא חמור פחות לא כל שכן?

ושואלים: למימרא [האם לומר] שמצות עשה בת מינה של חטאת היא? והאמר [והרי אמר] רבא לעיל: חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת — פסולה, על מי שמחוייב עולה — כשרה, משום שאינו מחוייב כפרה כמותו. והרי מביאים קרבן עולה כדי לכפר על מצות עשה!