אף חטאת זו לא נאכלת.

כיוצא בו, אמר ר' יוסי: נאמר בשבים מבבל בימי עזרא "הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו עלות לאלהי ישראל פרים שנים עשר על כל ישראל אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה צפירי חטאת שנים עשר הכל עולה" (עזרא ח, לה), ויש לשאול: הכל עולה סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, וכי אפשר שחטאת האמורה שם היא עולה? אלא לומר שזו כוונת הכתוב: הכל נעשה כעולה, מה עולה לא נאכלת, אף חטאת זו לא נאכלת. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: על עבודה זרה הביאום, ואמר רב יהודה אמר שמואל: על אותה עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו.

ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת ר' יהודה במשנתנו, משכחת לה להני [מוצא אתה לאותם] שנים עשר חטאות כגון שחטאו שנים עשר שבטים בעבודה זרה, דמייתו [שמביאים] שנים עשר שעירים ("צפירי חטאת"), אי נמי [או גם כן] אפשרות אחרת שחטאו רק שבעה שבטים ושארא אינך [ושאר השבטים הם] בגרירה, ולר' שמעון נמי משכחת לה [גם כן אתה יכול למצוא אותה] אפשרות שמביאים שנים עשר שעירים, כגון שחטאו אחד עשר שבטים, דמייתו [שמביאים] אחד עשר שעירים ואידך [והשעיר האחר] הוא של בית דין, אלא לדעת ר' מאיר שאמר: בית דין מביאין ולא צבור, ומביאים רק פר אחד, שנים עשר היכי משכחת ליה [כיצד אתה מוצא אותה]? ומשיבים: כגון שחטאו והדר [וחזרו] וחטאו והדר [וחזרו] וחטאו, עד תריסר זימני [שתים עשרה פעמים].

ושואלים: והא מייתי להו הנהו [והרי מתו להם כבר אלה] שחטאו בעבודה זרה בימי צדקיהו בזמן גלות בבל, וכיצד יכולים בניהם להביא קרבן חטאת בשביל אבותיהם שהיו בימי צדקיהו? והרי דינם כחטאת שמתו בעליה שאינה קריבה למזבח!

אמר רב פפא: כי גמירי [כאשר למדו] דין של חטאת שמתו בעליה שהיא במיתה — הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא ביחיד שמת, אבל לא בצבור, לפי שאין מיתה בצבור, שהציבור נשאר קיים. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לרב פפא הא [דבר זה]? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר]: "תחת אבותיך יהיו בניך" (תהלים מה, יז), ונחשב כאילו האבות קיימים, אי הכי [אם כך], אפילו ביחיד נמי [גם כן] יהיו הבנים תחת האבות שמתו, ויקריבו את חטאתם!

אלא דוקיא [דיוקו] של רב פפא ולימודו משעיר של ראש חדש, שכן אמר רחמנא [הכתוב]: מייתי [הבא] אותם מתרומת הלשכה, בה נמצאות התרומות שנתרמו על ידי עם ישראל עבור הקרבנות בחודש אדר בכל שנה, ויש לשאול: הא מייתי להו [הרי מתו להם אנשים] מישראל בינתיים מחודש אדר ועד לזמן בו יוקרב הקרבן במהלך השנה, ואם כן הנך דפיישי היכי מייתו [ואלה שנשארים היאך מביאים] קרבן חטאת שהרי מקצת מבעלי הקרבן כבר מתו! אלא שמע מינה [למד מכאן] שחטאת שמתו בעליה בקרבן צבור קרבה.

ותוהים: מי דמי [האם הדברים דומים]? בשעיר ראש חדש יש מקום לומר דלמא [שמא] לא מייתו [מתו] מן הצבור בינתיים, אבל הכא [כאן] בשבי ציון מבבל ודאי מייתו [מתו] אותם שחטאו בעבודה זרה בימי צדקיהו, שהרי עברו שנים רבות מאז! אלא טעמא [הטעם] של רב פפא מהכא [מכאן] מכתוב זה, דכתיב [שנאמר] בוידוי על העגלה הערופה: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'" (דברים כא, ח), לומר: ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים, מדכתיב [ממה שנאמר] "אשר פדית", שהם יוצאי מצרים שפדה ה' מן הגלות, ואף שכבר מתו יוצאי מצרים מזמן רב.

ועדיין מקשים: מי דמי [האם הדברים דומים]? התם, כולהו איתינון [שם, כולם נמצאים] בזמן שמביאים את העגלה לכפרה עליהם, ואפשר לומר מגו דמכפרה אחיים, מכפרה נמי אמתים [מתוך שהיא מכפרת על החיים, הריהי מכפרת גם על המתים], אלא הכא מי הוו [כאן האם היו אנשים] חיים שנשארו מאז ימי צדקיהו שיתכפר להם חטאם בקרבן זה? ומשיבים: אין, הכי נמי [כן, כך גם כן היה] שנשארו עוד אנשים, דכתיב [שנאמר]: "ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול ורבים בתרועה בשמחה להרים קול

"(עזרא ג, יב), ונמצא שהיו אז עדיין אנשים שחיו עוד בזמן הבית הראשון. ושואלים: ודלמא [ושמא] אותם הזקנים מועטין הוו [היו] ולא רבים הוו [היו]! ורוב קהל היה מאלה שלא היו בימי צדקיהו? ומשיבים: הכתיב [הרי נאמר] בפסוק שלאחריו: "(ולא הכירו בקול) ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק". משמע שרבים היו הזקנים הבוכים יותר מן הצעירים.

ומקשים קושיה בסיסית יותר לעצם הענין: והא [והרי] מזידין הוו [היו] בעבודה זרה בימי צדקיה, ואם כן מה להם להביא קרבנות חטאת, שמביאים על שגגה? ומשיבים: הוראת שעה היתה. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], מה שנאמר שם "אילים תשעים וששה כבשים שבעים ושבעה", כנגד מי הם באים? אלא הוראת שעה היתה, הכא נמי [כאן גם כן] לענין הכפרה על הזדונות הוראת שעה היתה.

א ובנושא קרוב לזה תנו רבנן [שנו חכמים]: שגגו בית דין בהוראתם ועשו הקהל על פיהם, ובינתיים מת אחד מן הצבור — חייבין להביא קרבן, אם מת אחד מבית דין — פטורין. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רב חסדא אמר ר' זירא אמר רב ירמיה אמר רב, שיטת ר' מאיר היא, שאמר: בית דין מביאים ולא צבור, הלכך [על כן] אם מת אחד מן הצבור — חייבין, דהא קאים כוליה [שהרי עומד, נמצא כל] בית הדין, אבל אם מת אחד מבית דין — פטורין, דהויא לה [שהרי היא] כחטאת שמת אחד מן השותפין, ומשום הכי [כך] פטורין.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף, ונוקמה [ונעמיד אותה] את ההלכה הזו כר' שמעון שאמר: בית דין מביאים עם הצבור, ולכן אם מת אחד מן הצבור — חייבין, משום שאין צבור מתים, מת אחד מבית דין — פטורין, כדאמרינן [כמו שאמרנו] שחטאת שותפין היא!

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף, שמעינן ליה [שמענו אותו] את ר' שמעון שאמר: חטאת שותפין אינה מתה, דתניא [ששנויה ברייתא]: פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו, והפריש אחרים תחתיהם ונמצאו — ימותו כולן, דברי ר' יהודה. ר' אלעזר ור' שמעון אומר: ירעו, לפי שאין חטאת צבור מתה, והרי פר זה של יום הכפורים הוא פר של הכהנים, ונחשב כפר השותפים, ובכל זאת אין דנים בו לדעת ר' שמעון כפר שמתו בעליו.

אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: כהנים קא אמרת [אומר אתה]? שאני [שונים] כהנים, דאיקרו [שהם נקראים בעצמם] קהל, דכתיב [שנאמר]: "על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" (ויקרא טז, לג).