"זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח..." (ויקרא ו, ב) — הרי אלו שלשה מיעוטין ("זאת", "העולה", "היא") שבאים למעט שלושה מיני קרבנות, שלמרות שעלו על המזבח — מורידים אותם ממנו, והם: עולה שנשחטה בלילה, עולה שנשפך דמה לפני זריקה, וכן עולה שיצא דמה מחוץ לעזרה.

הרי שר' יהודה הוא הלומד בדרך זו כמה לשונות מיעוט. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הוכחה אחרת שהברייתא השניה זו הפותחת ב"ו עדיין אני אומר" לא מצית מוקמת לה [אינך יכול להעמיד אותה] כדעת ר' יהודה, דקתני [שהרי שנה] בה: רוב קהל שחטאו — בית דין מביאין על ידיהן פר, ואי [ואם] כשיטת ר' יהודה היא, האמר [הרי אמר]: צבור הוא דמייתי [שמביאים] את הפר, בית דין — לא. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יהודה אומר: שבעה שבטים שחטאו — מביאין שבעה פרים, מכאן שהציבור מביאים פר, ולא בית הדין.

א עד כאן ביארנו את משנתנו כדעת ר' יהודה, וחכמים חולקים עליו, ואילו רב נחמן אמר שמואל מעמיד את המשנה באופן אחר: זו משנתנו היא דברי ר' מאיר, אבל חכמים אומרים: יחיד שעשה בהוראת בית דין — חייב. ושואלים: מאי [מהי] אותה שיטת ר' מאיר ומאי רבנן [ומהי שיטת חכמים] אליהן רומז שמואל? דתניא [ששנויה ברייתא]: הורו בית דין ועשו — ר' מאיר פוטר, וחכמים מחייבין.

ונברר: מאן [מי הם אלה] שעשו? אילימא [אם תאמר] בית דין, מאי טעמא דרבנן דמחייבי [מה הטעם של חכמים שמחייבים]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יכול הורו בית דין ועשו בית דין בעצמם, יכול יהו חייבין פר העלם דבר של ציבור? תלמוד לומר: "ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו" (ויקרא ד, יג), לומר שמעשה תלוי בקהל והוראה תלויה בבית דין!

אלא תפרש שהכוונה היא הורו בית דין ועשו רוב קהל, אם כן, מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר שפוטר? אלא לאו [האם לא] מדובר כאן במקרה שהורו בית דין ועשו מיעוט קהל, ובהא קמיפלגי [ובנושא זה הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, ר' מאיר, סבור]: יחיד (וכמוהו גם מיעוט הקהל) שעשה בהוראת בית דין — פטור, ומר סבר [וחכם זה חכמים סבור]: יחיד שעשה בהוראת בית דין — חייב. ומכאן שמשנתנו בה שנינו שיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור, הריהי כשיטת ר' מאיר.

אמר רב פפא: מכאן אין להוכיח לענייננו. כי אפשר לפרש את מחלוקת ר' מאיר וחכמים בברייתא באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] יחיד שעשה בהוראת בית דין — פטור, אלא ר' מאיר וחכמים בשאלה האם בית דין עצמו משלים לרוב צבור קמיפלגי [חלוקים הם], במקרה שאלה שעשו בהוראת בית דין לא היו רוב ציבור, אבל אם יצרפו אליהם את בית הדין עצמו (שהורו ועשו) יהא זה רוב.

מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: בית דין משלים לרוב צבור ולכן הציבור חייב, ומר סבר [וחכם זה, ר' מאיר, סבור]: אין בית דין משלים לרוב צבור, והרי זה נחשב כיחיד שעשה בהוראת בית דין ופטור. ואם כן, משנתנו אינה כר' מאיר דווקא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] והסבר את מחלוקת ר' מאיר וחכמים באופן זה: הברייתא מדברת במקרה שהורו בית דין ועשו רובו של קהל, ובית דין הם החייבים להביא פר, ולכן פוטר ר' מאיר את הציבור מלהביא קרבן, ומאן [ומיהם] חכמים המחייבים — זה שיטת ר' שמעון היא, שאמר: גם צבור מייתי [מביאים] וגם בית דין מייתי [מביאים] את הקרבן.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] בהסבר מחלוקת ר' מאיר וחכמים כך: מדובר בדינו של שבט אחד שעשה בהוראת בית דינו, שלדעת ר' מאיר אין דין העלם דבר על ציבור חל על בית דין של שבט, ולכן פטור בית הדין מקרבן, ומאן [ומיהם] חכמים המחייבים? שיטת ר' יהודה היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: שבט שעשה בהוראת בית דינו, אותו השבט חייב.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] את מחלוקת ר' מאיר וחכמים באופן זה: בברייתא מדובר כגון שחטאו ששה שבטים והן במספרם רובו של קהל, או שבעה שבטים אף על פי שאינן רובו של קהל, ומתניתין מני [ומשנתנו דעת חכמים בה כשיטת מי היא]? כשיטת ר' שמעון בן אלעזר היא.

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו של ר' מאיר: חטאו ששה והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל — חייבין. ומכל הדחיות הללו עולה שאין הוכחה לדברי רב נחמן בשם שמואל שמשנתנו היא כדעת ר' מאיר.

ב אמר רב אסי: ובהוראה לקבוע מהו רובו של קהל הלך אחר רוב בני ישראל, יושבי ארץ ישראל בלבד הם הקובעים, שנאמר: "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום" (מלכים א ח, סה). ונברר את האמור בכתוב זה: מכדי כתיב [הלוא נאמר] "וכל ישראל עמו", אם כן "קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" למה לי, ומה בא זה להוסיף? שמע מינה [למד מכאן] שבא הכתוב הנוסף ללמדנו: הני הוא דאיקרי [אלה היושבים בארץ ישראל הם שנקראים] קהל, אבל הנך לא איקרי [אחרים שנמצאים בחוץ לארץ אינם נקראים] קהל.

ג ועוד בענין רוב הקהל: פשיטא [פשוט לנו], שאם היו העושים בהוראת בית דין מרובין ואחר כך נתמעטו, כגון שמתו מקצתם ונעשו עכשיו מיעוט הקהל — היינו פלוגתא [זוהי המחלוקת] של ר' שמעון ורבנן [וחכמים], שחלקו במשנה להלן (הוריות י,ב) בענין כהן משיח או מלך שחטאו בשגגה לפני מינויים, ואחר כך נתמנו לכהונות אלה, שלדברי חכמים כיון שבזמן חטאם היו הדיוטות הריהם מביאים קרבן כהדיוטות, ואילו ר' שמעון סבור שאם נודע להם החטא בהיותם הדיוטות מביאים כהדיוטות, ואם נודע להם לאחר שנתמנו הריהם פטורים. ולפי שיטות אלה אף במקרה זה של מרובים ונתמעטו חכמים יאמרו שכיון שחטאו בהיותם רוב — מביאים קרבן, ולדעת ר' שמעון יהא הדבר תלוי בזמן שנודעה להם השגגה אם היו באותה עת רוב או מיעוט.

ואולם יש לשאול להיפך, אם בזמן שחטאו הם היו מועטין ואחר כך נתרבו, כגון שמתו מקצת מרוב הקהל שלא חטאו, רק שעכשיו המיעוט שחטא הוא הרוב, מאי [מה הדין]? מי פליגי [האם חלוקים] בכך ר' שמעון ורבנן [וחכמים]? ובאופן זה: ר' שמעון דאזיל בתר [שהולך אחר] זמן הידיעה מחייב, ורבנן דאזלי בתר [וחכמים שהולכים אחר] זמן החטאת — פטרי [פוטרים], או לא, אם כן מאי [מהי] המסקנה?

ודוחים: ותיסברא [ויכול אתה לסבור כן] לתלות הדין במקרה זה במחלוקת ר' שמעון וחכמים? אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' שמעון דאזיל [שהולך] אף בתר [אחר] ידיעה, ומתי? היכי דהוי [במקום שהיו] גם הידיעה וגם החטאה בחיוב, שבין כהדיוט ובין כנשיא או כהן משיח יש חובת קרבן כלשהו על החוטא. אבל ידיעה כזו שלא באה על ידה חטאה מי [האם] שמעת ליה [אותו]?

שאם כן, שהיה הולך ר' שמעון גם אז רק אחר זמן הידיעה והיה מחייב במועטים ונתרבו. לייתי כי השתא [שיביאו כמו המצב עכשיו] קרבן כהן גדול או מלך כשנודע להם לאחר שנתמנו, ולמה אמר ר' שמעון שבמקרה כזה פטור! אלא ודאי שלשיטת ר' שמעון חטאה וידיעה בעי [צריך]. ואין איפוא פתרון לשאלה שנשאלה.

ד ועוד איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: הורו בית דין שחלב מותר, ועשו מיעוט הקהל על פי הוראתם, ואכלו חלב וחזרו בית דין בהן מהוראתם, אבל אחר כך חזרו בהם שוב והורו להתיר, ואז עשו על פיהם מיעוט אחר, מהו הדין? וצדדי השאלה: כיון ששתי ידיעות נינהו [הם] לא מצטרף המיעוט הראשון למיעוט השני, אף ששני מיעוטים אלה הם ביחד רוב קהל, או דלמא [שמא] כיון דאידי ואידי [שזה וזה] איסור חלב הוא, הרי הוא מצטרף?

ואם תמצא לומר: כיון דאידי ואידי [שזה וזה] חלב הוא מצטרף, יש מקום לבעיה הבאה: אם היו מיעוט ששגגו על פי הוראה אחת של בית דין בחלב שעל גבי הקבה, ומיעוט שגגו על פי הוראה אחרת בחלב שעל גבי דקין, מהו הדין? וצדדי שאלה זו: הכא [כאן] ודאי כיון דבתרי קראי קאתי [שמשני מקראות הם באים] שלכל סוג של חלב יש מקור אחר בכתוב, לא מצטרף, או דלמא [שמא] כיון דאידי ואידי [שזה וזה] חלב הוא והם נכללים באיסור אחד הריהו מצטרף?

ואם תמצי [תמצא] לומר: שם חלב הוא ומצטרף, יש מקום לבעיה הבאה: אם שגגו מיעוט קהל בהוראת בית דין בחלב, ומיעוט שגגו בהוראה שהורו בדם, מהו הדין? וצדדי שאלה זו: הכא [כאן] ודאי כיון דתרי איסורי נינהו [ששני איסורים שונים הם] וכיון שאין איסורן שוה — לא מצטרף, או דלמא [שמא] כיון שקרבנן שוה שעל שניהם מביאים חטאת — מצטרף?

ואם תמצי [תמצא] לומר: כיון שקרבנן שוה מצטרף, תתעורר עוד בעיה: אם היו מיעוט ששגגו בהוראה בחלב, ומיעוט אחר שגגו בעבודה זרה, מהו? הכא [כאן] ודאי אין איסורן שוה ואין קרבנן שוה, לפי שאף ביחיד השוגג בעבודה זרה מביא שעירה דוקא לכפרתו, אין המיעוטים מצטרפים, או דלמא [שמא] כיון דאידי ואידי [שזה וזה] עבירה שיש בה במזיד עונש כרת הוא, יש בהם בכל זאת צד שיתוף ומצטרף? שאלות אלה לא נפתרו ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ה איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: הורו בית דין שחלב מותר, ועשו על פיהם מיעוט הקהל, ומת אותו בית דין ועמד בית דין אחר במקומם, וחזרו והורו אותה הוראה להיתר, ועשו מיעוט אחר, מה יהא הדין?

ומפרטים: אליבא דמאן דאמר [לפי שיטת מי שאומר] בית דין בלבד מייתי [מביא] את הקרבן לא תיבעי [תישאל תסתפק] לך — דהא ליתנהו [שהרי אין כאן אותם] דיינים שהורו ועל פיהם עשה רוב הקהל, שהרי בית הדין הראשון כבר מת, אלא כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — אליבא דמאן דאמר [לפי שיטת מי שאומר] שהצבור הוא שמייתי [מביא], אם כן מאי [מה הדין]? וצדדי השאלה: צבור הא קאי [הרי עומד] שהרי ביחד נמצא שחטאו רוב ציבור,