אלא יש לומר כי התם [שם] כיון דמסרח [שמסריחים] המעיים אם משהה אותם, ואם כן דעתיה עילויה [דעתו עליהם] כבר מאתמול, מבעוד יום ליעדם לחתול.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שרבא כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], שכן דרש רבא: אשה לא תכנס ביום טוב לבית (מחסן) העצים ליטול מהן אוד (קרש לחתות בו את האש). ואוד שנשבר — אסור להסיקו ביום טוב, לפי שמסיקין ביום טוב בכלים שהם מותרים בטלטול, ואין מסיקין בשברי כלים שנשברו בו ביום, שהם אסורים משום מוקצה. שמע מינה [למד ממנה] שקיבל רבא את שיטת ר' יהודה בדיני מוקצה.

א משנה בית שמאי אומרים: מעבירין (מורידים) בידים מעל השלחן שאכלו עליו עצמות וקליפין (קליפות) שנותרו עליו מן הסעודה בשבת. ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלא כולה של כיסוי השולחן ומנערה, אבל לא יטול עצמות בידים, שאסור לטלטלן משום מוקצה.

מעבירין מלפני השלחן פירורין של לחם אפילו שיעורם פחות מכזית, ושער של אפונין ושער עדשים (חלקי הצמח הדקים הדומים לשערות), שאף שאינם ראויים למאכל אדם מותר לטלטלם מפני שהוא מאכל בהמה.

ואמרו עוד: ספוג, אם יש לו עור בית אחיזה — מקנחין בו את השולחן, ואם לאו [לא] — אין מקנחין בו, שמא יבוא בשעת אחיזתו לסחוט ממנו את הנוזל. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך, גם אם אין לו בית אחיזה, ניטל בשבת כשהוא יבש, ואינו מקבל טומאה, לפי שאין הספוג בין החומרים המקבלים טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

ב גמרא אמר רב נחמן: אנו איננו מקבלים את הגירסה הזאת שבמשנה ואין לנו אלא שיטה זו: בית שמאי כשיטת ר' יהודה סבורים הם, ולכן הם אוסרים טלטול מוקצה. ובית הלל כשיטת ר' שמעון שאינו סובר דין מוקצה סבורים הם. ולפי זה צריך להפוך את שיטות בית שמאי ובית הלל שבמשנה.

ג שנינו במשנה שמעבירין בשבת מלפני השלחן פירורין. ומעירים: דבר זה מסייע ליה [לו] לשיטת ר' יוחנן. שאמר ר' יוחנן : פירורין אף על פי שאין בהן כזית — אסור לאבדן ביד משום כבוד האוכלים.

בהמשך המשנה שנינו ששער של אפונין ועדשים מותרים בטלטול בשבת, ושואלים: מני [של מי היא] משנה זו? — כשיטת ר' שמעון היא, דלית ליה [שאין לו, שאינו מקבל] איסור מוקצה,

אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: ספוג, אם יש לו בית אחיזה — מקנחין בו, ואם לאו [לא] אין מקנחין בו. אתאן [הגענו] לשיטת ר' יהודה שאמר : דבר שאין מתכוין — אסור, שהרי בודאי אינו מתכוין לסחוט את הנוזלים מן הספוג!

ומשיבים: בהא [בזה] אפילו ר' שמעון מודה שאסור, שכן אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות", שכאשר התוצאה מחוייבת מן המעשה אף ר' שמעון מודה שגם כשאינו מתכוין אסור, ולכן אסור לקנח בספוג כזה.

ד הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרו לטלטולינהו [אותם גרעינים של תמרים ארמיים שאינם משובחים ולעתים ניתנים לבהמה, מותר לטלטלם], הואיל וחזיין [וראויים] התמרים אגב אמן, התמר השלם, שהרי היו מוכנים לבהמה אף קודם לכן. ודפרסייתא [וגרעינים של תמרים פרסיים] — אסור, שאין התמרים מוכנים לבהמה, והגרעינים לא היו מוכנים לצורך זה.

ומסופר כי שמואל היה מטלטל להו [להן] אגב ריפתא [לחם]. (אותיות שרנ"ם שפ"ז הם סימן לחכמים המוזכרים: שמואל, רבה, הונא, אמימר, ששת, פפא, זכריה). ומעירים כי שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל: עושה אדם כל צרכו בפת ואינו סבור שיש בכך ביזוי הפת, אם אפשר יהא לאכלה אחר כך.

רבה היה מטלטל להו [אותם] אגב לקנא דמיא [ספל מים]. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע עביד להו [היה עושה אותם] כגרף של ריעי, שהרי התירו חכמים ליטול כלי מאוס של צואה מלפניו, ואף כאן היה שם את כל גרעיני התמרים יחד וזורקם אחר כך משום מאיסות. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: וכי עושין גרף של ריעי לכתחילה? שאמנם התירו לטלטל גרף של ריעי המונח לפניו, אבל לא התירו לעשות לכתחילה דבר שייחשב אחר כך כגרף של ריעי כדי להתיר לעצמו לטלטלו.

רב ששת זריק להו בלישניה [היה זורק אותם את הגרעינים בלשונו]. רב פפא זריק להו [היה זורק אותם] אחורי המטה שהיה מסב עליה בשעת אכילה, כי לא רצה לטלטלם בדרך אחרת. אמרו עליו על החכם ר' זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן.