כל שהוא חשוד על שבועה שמן התורה, אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון, ואפילו היה חשוד על שבועת שוא. וכן היה אחד מהן, מאלו שנתחייבו שבועה, משחק בקוביא, או מלוה ברבית, או היה ממפריחי יונים, או מסוחרי שביעית, שכל אלה פסולים מדברי סופרים — שכנגדו נשבע ונוטל.

היו שניהן חשודין, וגם שכנגדו אינו יכול להישבע — חזרה השבועה למקומה, כאשר יבואר בגמרא, דברי ר' יוסי. ר' מאיר אומר: כיון שאינם יכולים להישבע — יחלוקו.

א והחנוני על פנקסו, שנשבע ונוטל, כיצד? לא שיאמר לו: "כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז", שבכגון זה לא תיקנו חכמים שישבע החנווני ויטול, אלא כגון שאומר לו לחנווני: "תן לבני סאתים חטין", או: "תן לפועלי סלע מעות", ולאחר זמן הוא (החנווני) אומר: "נתתי להם", והן אומרים: "לא נטלנו" — במקרה זה, שבעל הבית מודה שאמר לו לתת, וגם כתוב הדבר על פנקסו של החנווני — הוא החנווני נשבע ונוטל, והן הפועלים שטוענים שלא קיבלו שכר — גם הם נשבעין ונוטלין.

אמר בן ננס: כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא? הרי ברור שאחד מהם משקר! אלא הוא החנווני נוטל שלא בשבועה, והן הפועלים נוטלין שלא בשבועה.

ב אמר לחנוני: "תן לי בדינר פירות", ונתן לו. לאחר מכן אמר לו החנווני: "תן לי אותו דינר שאתה חייב לי", אמר לו: "נתתיו לך ונתתו באונפלי (בכיס המעות) שלך" — ישבע בעל הבית שנתן לו את הדינר. אמר לו לחנווני: "תן לי את הפירות", אמר לו: "נתתים לך והולכתים לתוך ביתך" — במקרה זה ישבע חנוני. ר' יהודה אומר: כל שהפירות בידו ידו על העליונה ואינו צריך להישבע.

ובדומה לזה אמר לשולחני (המחליף מעות ופורטן): "תן לי בדינר מעות", ונתן לו. לאחר מכן אמר לו השולחני: "תן לי את הדינר", אמר לו: "נתתי לך ונתתו באונפלי" — ישבע בעל הבית שנתן. נתן לו בעל הבית את הדינר, אמר לו בעל הבית: "תן לי את המעות", אמר לו: "נתתים לך והשלכת לתוך כיסך" — ישבע שולחני. ר' יהודה אומר: אין דרך שולחני ליתן איסר עד שיטול דינר, ולכן בכל מקרה שנמצאות המעות בידי המקבל, מן הסתם כבר קיבל השולחני את שלו.

ג ויש עוד שבועות כיוצא באלה שצריך להישבע לפני שנוטל. כשם שאמרו במשנה במסכת כתובות: הפוגמת כתובתה (אשה המודה שקיבלה מקצת מכתובתה) ותובעת השאר, לא תפרע את שאר הסכום אלא בשבועה; וכן אם עד אחד מעידה שהיא (הכתובה) פרועה כבר, לא תפרע אלא בשבועה; וכיוצא בזה, אם באה לטרוף מנכסים משועבדים נכסי בעלה שנמכרו לאחרים, או לגבות מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה; וכן הנפרעת שלא בפניו כאשר הבעל אינו נמצא במקום, לא תפרע אלא בשבועה; וכן היתומים שבאים להיפרע בשטר חוב שירשו מאביהם, לא יפרעו מנכסי הלווים אלא בשבועה.

שצריכים הם להישבע: "שבועה שלא פקדנו אבא שלא ציוונו בשעת מותו שלא נגבה את השטר, ושלא אמר לנו אבא בחייו ששטר זה כבר נפרע, ושלא מצינו (מצאנו) בין שטרותיו של אבא שובר המוכיח ששטר זה פרוע", ואז הם נוטלים. ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אפילו נולד הבן לאחר מיתת האב — הרי זה נשבע ונוטל. אמר ר' שמעון בן גמליאל: אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו: "שטר זה אינו פרוע" — הוא הבן נוטל שלא בשבועה. ד

ואלו נשבעין שאינם חייבים ממון, אף שלא בטענה, שגם כאשר אין הצד שכנגד טוען תביעה כספית מוגדרת, מכל מקום יישבעו כדי לברר את הדברים: השותפין נשבעים זה לזה, והאריסין שעובדים אצל אדם תמורת חלק מן היבול, והאפוטרופין, והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית שהיא המנהלת את נכסי היתומים, ובן הבית כלומר, אדם שהיה ממונה על הבית ומטפל בו. ובאיזה מקרה הם נשבעים? כאשר אמר לו: "מה אתה טועניני"? והשיב לו שכנגדו: "רצוני שתשבע לי שלא נטלת לעצמך משלי" — הרי זה חייב להישבע.

חלקו השותפין והאריסין — אין יכול השותף או בעל הבית להשביעו עוד. אבל אם נתגלגל לו שבועה ממקום אחר, שנתחייב להישבע למי שהיה שותפו, או לבעל הבית — מגלגלין עליו את הכל, שיכול לומר לו שאגב שבועה זו ישבע לו גם על טענה אחרת. והשביעית (שנת השמיטה) כשם שמשמטת את החוב כך היא משמטת את חובת השבועה שצריך אדם להישבע על חובו.

ה גמרא שנינו במשנה: כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ושואלים: מנלן [מנין לנו] שכך הוא דין תורה? שאמר קרא [המקרא]: "ולקח בעליו ולא ישלם" (שמות כב, ב), לומר: שמי שעליו לשלם — לו חובת השבועה.

ו שנינו במשנה: ואלו נשבעין ונוטלין השכיר וכו'. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] השכיר דתקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל [שתיקנו לו חכמים שנשבע ונוטל]? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכות גדולות שנו כאן. ותוהים: הלכות, הני הלכתא נינהו [וכי אלה הלכות למשה מסיני הן]? אלא אימא [אמור] ותקן בלשון זו: תקנות גדולות שנו כאן.

ותוהים שוב על הלשון: גדולות, מכלל דאיכא [שיש] קטנות? ומה הן הקטנות?

אלא אמר רב נחמן אמר שמואל: תקנות קבועות שנו כאן, עקרוה רבנן [חכמים] את השבועה מבעל הבית ושדיוה [והטילוה] על השכיר, משום כדי חייו, משום שהשכיר נזקק לשכרו כדי לחיות. ושואלים: משום כדי חייו של השכיר קנסינן ליה [קונסים אנו אותו] את בעל הבית? ומשיבים: בעל הבית גופיה [עצמו] ניחא ליה דמשתבע שכיר ושקיל [נוח לו שיישבע השכיר ויטול], כי היכי דאיתגרון ליה [כדי שיישכרו לו] פועלין, שאם לא כן יחששו פועלים מלהשכיר עצמם לאדם שאינו משלם.

ודוחים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], שכיר ניחא ליה דלשתבע [נוח לו שיישבע] בעל הבית ונפקע [ויפקע וייפטר מחובו], כי היכי דליגריה [כדי שישכרנו] בעל הבית! ומשיבים: בעל הבית על כורחיה אגר [על כורחו הוא שוכר] את הפועלים, והוא נזקק להם ביותר. ודוחים: שכיר נמי [גם כן] על כורחיה מיתגר [על כורחו הוא נשכר] שהוא צריך לעבודה! אלא צריך לומר כך, בעל הבית טרוד בפועליו הוא, וכיון שהוא טרוד — יש להניח שהוא שכח ולא שילם.

ושואלים: אם כן, אם אנו חוששים ששכח, וליתב ליה [ושיתן לו] לשכיר בלא שבועה!

ומשיבים: השבועה באה כדי להפיס דעתו של בעל הבית, שתנוח דעתו, שלא יחשוב שלקח הפועל ממנו כסף בטענת שוא. ושואלים: וליתב ליה [ושיתקנו חכמים שיתן לו] שכרו בעדים, ולא יהיה עוד ספק! ומשיבים: טריחא ליה מילתא [טירחה היא בדבר עבורו] לחפש עדים. ושואלים: וליתב ליה מעיקרא [ושיתקנו חכמים שיתן לו מתחילה] בזמן שהוא שוכר אותו, ואז לא יצטרכו להישבע! ומשיבים: שניהן רוצין בהקפה, שניהם נוח להם שיהא זה בהקפה, שבעל הבית פעמים שאין בידו כסף מוכן, וגם הפועל מעדיף לקבל את שכרו רק בסוף היום.