שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא בסיני: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ, ז).

וכל עבירות שבתורה נאמר בהן "ונקה" (שמות לד, ז), וכאן נאמר "לא ינקה". וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו בלבד, וכאן ממנו וממשפחתו, שנאמר: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך" (קהלת ה, ה), שהחוטא בפיו בשבועת שוא גורם להעניש גם את בשרו, ואין בשרו אלא קרובו, שנאמר: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח, ז).

וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו בלבד, וכאן ממנו ומכל העולם כולו, שנאמר: "אלה וכחש ורצח וגנב ונאף . . . על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה" (הושע ד, ב—ג).

ומקשים על דברי הברייתא: ואימא [ואמור] שאין נפרעים מכל העולם עד דעביד להו [שעושה אותם] את המעשים הרעים האמורים בכתוב זה לכולהו [כולם]! ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שנאמר]: "מפני אלה אבלה הארץ" (ירמיהו כג, י), שמפני האלה — השבועה בלבד אבלה, וכתיב [ונאמר] בדומה לכך בכתוב שאנו עוסקים בו: "על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה" (הושע ד, ג).

וממשיכה הברייתא, ועוד אומרים לו: וכל עבירות שבתורה, אם יש לו זכות תולין לו שנים ושלשה דורות עד שנפרעים מצאצאיו, וכאן בשבועת שקר נפרעין ממנו לאלתר (מיד), שנאמר: "הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו" (זכריה ה, ד),

"הוצאתיה" — משמע לאלתר, "ובאה אל בית הגנב" — זה הגונב דעת הבריות, כגון שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו תביעת ממון ומשביעו, וגורם לשבועת חינם, "ואל בית הנשבע בשמי לשקר" — כמשמעו, "ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו" — הא [הרי] למדת, דברים שאין אש ומים מכלין אותן, כאבנים, שבועת שקר מכלה אותן. עד כאן האזהרה שמזהירים את הנשבע.

אם אמר: "איני נשבע" — פוטרין אותו מיד ודנים בו את דין הראוי לו, שחייב לשלם. ואם אמר "הריני נשבע" — העומדין שם אומרים זה לזה את הפסוק: "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" פן תיספו בכל חטאתם" (במדבר טז, כו). וכשמשביעין אותו, אומרים לו: הוי יודע, שלא על דעתך לפי כוונתך אנו משביעין אותך, אלא על דעת המקום ועל דעת בית דין לפי הכוונה שיש בליבם,

שכן מצינו במשה רבינו, כשהשביע את ישראל על קיום התורה אמר להן: דעו, שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי, שנאמר: "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת" (דברים כט, יג), כלומר לא רק על דעתכם.

ואגב כך דורשים את המשך הכתוב: "כי את אשר ישנו פה" (דברים כט, יד), אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני שהם בכלל שבועה זו, דורות הבאים וכן גרים העתידין להתגייר מנין? תלמוד לומר: "ואת אשר איננו" (דברים כט, יד).

ואין לי אלא שהשבועה כוללת מצוה שקיבלו עליהם מהר סיני, מצו‍ת העתידות להתחדש על ידי חכמים, כגון מקרא מגילה, מנין שגם הן בכלל הברית והשבועה? תלמוד לומר במגילת אסתר: "קימו וקבלו... להיות עושים את שני הימים האלה" (אסתר ט, כז), קיימו באותה שעה מצוות מה שקבלו על עצמם כבר בסיני בשבועה.

א ותחילה מבררים את הדברים שבברייתא: מאי [מה פירוש] "שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה"?

כדתנן [כמו ששנינו במשנה], אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, וידוי מעשר (לאחר השנה השלישית לשמיטה, שאז בא כל אדם למקדש ומתוודה שנתן את כל המעשרות כראוי), קריאת שמע, ותפלה, וברכת המזון, ושבועת העדות ושבועת הפקדון; וקאמר נמי [ואמר גם כן] בברייתא זו ששבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה, שנאמרת בכל לשון.

ב ועוד שנינו בברייתא. אמר מר [החכם], אומרין לו: הוי יודע, שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא". ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה מצוה זו? אילימא [אם תאמר] משום דאתיהב [שניתנה] בסיני, שהעולם כולו נזדעזע אז, והרי עשר דברות כולן נמי אתיהב [גם כן ניתנו] בסיני!

ואלא תאמר משום דחמירא [שהיא חמורה], ושואלים: ומי חמירא [והאם היא חמורה יותר] משאר כל המצוות? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אלו הן עבירות קלות — עשה ולא תעשה, חוץ מ"לא תשא" שהיא חמורה, חמורות — זו כריתות ומיתות בית דין, ו"לא תשא" עמהן! על כל פנים, אינה חמורה יותר מדברות אחרות שיש בהן עונש מיתה!

אלא צריך לומר שהזעזוע והפחד המיוחד בזמן מתן מצוה זו, הוא כדקתני טעמא [כמו ששנה את טעם הדבר] בהמשך: וכל עבירות שבתורה נאמר בהן "ונקה", וכאן נאמר "לא ינקה".

ושואלים: וכל עבירות שבתורה לא נאמר בהן "לא ינקה"? והכתיב [והרי נאמר]: "ונקה לא ינקה" (שמות לד, ז)!

ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו פסוק נצרך לו] ונתפרש לכ דברי ר' אלעזר, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אלעזר אומר: אי אפשר לומר "ונקה" שהקב"ה מנקה על כל העבירות, שהרי כבר נאמר "לא ינקה", ומצד אחר, אי אפשר לומר "לא ינקה" — שכבר נאמר "ונקה"! הא כיצד? מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים.

ג נאמר שם: כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו. ושואלים: וכל עבירות שבתורה ממשפחתו לא?

והכתיב [והרי נאמר] במי שעובד למולך: "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו" (ויקרא כ, ה). ותניא [ושנויה ברייתא], אמר ר' שמעון: אם הוא חטא, משפחתו מה חטאת? ולמה הם נענשים? לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שגובה מסים שלא כדין, שאין כולה מוכסין שכולם נחשבים כמוהו, וכיוצא בזה אין משפחה שיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו ומגינים עליו!

ומשיבים: התם בדינא אחרינא [שם, בעבירות אחרות, נענשים הם בדין, בעונש אחר], קל יותר משלו, הכא בדינא דידיה [כאן, לענין שבועה, נענשת משפחתו בעונש שלו]. כדתניא [כמו ששנויה בברייתא], רבי אומר: "והכרתי אותו" האמור בעובד למולך (ויקרא כ, ה), מה תלמוד לומר? לפי שנאמר תחילה: "ושמתי אני את פני" ויקרא כ, ה), יכול כל המשפחה כולה בהיכרת? תלמוד לומר: "והכרתי אותו", להדגיש: אותו בהיכרת, ולא כל המשפחה כולה בהיכרת, אלא הם נענשים בעונש אחר.

ועוד נאמר בברייתא: וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם כולו, שנאמר: "אלה וכחש" (הושע ד, ב), וכתיב [ונאמר]: "על כן תאבל הארץ" (ויקרא כ, ג). ושואלים: ואימא [ואמור] שאין נפרעים מכל העולם כולו עד דעביד להו [שעושה אותן] את כל העבירות הללו לכולהו [כולן] האמורות באותו פסוק, "אלה וכחש ורצח וגנב ונאף"! ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך], דכתיב [שנאמר]: "מפני אלה אבלה הארץ" (ירמיה כג, י), הרי שדי בעבירה זו להאביל את הארץ.

ושואלים: וכל עבירות שבתורה מכל העולם לא? והכתיב [והרי נאמר]: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו, לז), וכוונתו איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. ואם כן, משמע שבכל חטא מחייב את כל העולם כולו בחטאיו!