הא קיימא [הרי עומדת] הכת השניה שיכולה להעיד, ומה הפסידוהו כשהם אומרים שאינם יודעים עדות!

אמר רבינא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שהיתה כת שניה בשעת (בזמן) כפירת עדי הכת הראשונה קרובין זה לזה בנשותיהן, שנשאו שתי אחיות, ופסולים לעדות, וכל העדות תלויה בכת הראשונה. ואולם היו נשותיהן של הכת השניה גוססות. מהו דתימא [שתאמר]: רוב גוססים עומדים למיתה, ולכן הם נחשבים אז כראויים להעיד עדות זו, קא משמע לן [משמיע לנו]: השתא מיהא לא שכיב [הואיל ועכשיו עדיין לא מתו נשותיהם], אין הם נחשבים כראויים להעיד.

א משנה אמר התובע לעדים: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד (הלואה) וגזל ואבידה", והם אמרו לו "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות" — אין חייבין אלא משום שבועה אחת.

אבל אם הם אמרו: "שבועה שאין אנו יודעין שיש לך ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה" ונמצאו שקרנים — חייבין על כל אחת ואחת, שהם כנשבעים על כל אחד מהפרטים הללו.

וכן אם אמר: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו שיש לי ביד פלוני פקדון של חטין ושעורין וכוסמין", אם אמרו לו: "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות" — אין חייבין אלא אחת, אבל אם פירטו ואמרו

"שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין ושעורין וכוסמין" — חייבין על כל אחת ואחת.

אמר להם: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק" וכן "שיש לי ביד פלוני חצי נזק", שמשלם בעל שור תם שנגח שור, וכיוצא בזה תשלומי כפל שמשלם הגנב, ותשלומי ארבעה וחמשה שמשלם גונב כבש או שור וטובחו או מוכרו, או: "אם לא תעידוני שאנס איש פלוני את בתי" או "ש פתה את בתי", וכן "שהכני בני", ו"שחבל בי חבירי", ו"שהדליק את גדישי ביום הכפורים", אם נשבעו שאינם יודעים לו עדות — הרי אלו חייבין משום שבועת העדות.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: משביע עדי קנס כלומר, שמשביעם שיעידו על שחבירו חייב לשלם לו תשלום קצוב שנתנה תורה על נזקים שונים, מהו? האם הוא נחשב כמשביע עדי ממון, או לא?

אליבא [לפי שיטת] ר' אלעזר בר' שמעון לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, ובוודאי חייבים הם, שאמר [שהוא אומר]: מי שהיו עליו עדי קנס, והוא עצמו קדם והודה, אינו נפטר בכך, אלא יבואו עדים ויעידו וישלם את הקנס. ונמצא שתשלומי הקנס תלויים רק בעדותם.

כי תיבעי [כאשר נשאלת] לך השאלה הרי זה אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים] החולקים עליו שם, דאמרי [שהם אומרים] מי שמודה בקנס ואחר כך באו עדים — פטור. וכאן מדובר שתבע מן העדים להעיד קודם שהודה הנתבע בקנס.

ותחילה מבררים: ורבנן דהתם כמאן סבירא להו [ואותם חכמים של שם, במחלוקת בענין מודה בקנס קודם שבאו עדים, כמי סבורים הם]? אילימא [אם תאמר] כר' אלעזר בר' שמעון דהכא [של כאן], שהבאנו דבריו קודם, הא קאמר [הרי הוא אומר] שדבר הגורם לממון כממון דמי [נחשב] לענין שבועת העדות. ועדי קנס אלה אף הם יכולים להיחשב כדבר הגורם לממון, שהרי אם לא יודה הנתבע — מתחייב על פיהם.

אלא צריך לומר שהחכמים של שם סבורים כרבנן דהכא [כחכמים של כאן], דאמרי [שאומרים]: דבר הגורם לממון לאו כממון דמי [אינו נחשב כממון], ולפיכך יש מקום לשאול מאי [מה] יהא הדין? האם לומר כי כיון שאילו היה החייב מודה בקנס מיפטר [היה נפטר] מן הקנס, אם כן העד שנשבע שאינו יודע עדות לאו ממונא קא כפר ליה [לא ממון הוא כופר לו], או דלמא השתא מיהא לא אודי [שמא עכשיו על כל פנים לא הודה] החייב, והקנס תלוי איפוא בעדותם של אלו?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממשנתנו: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק" — הרי אלו חייבים משום שבועת העדות. והא [והרי] חצי נזק קנסא [קנס] הוא! ודוחים: צריכים לפרש זאת כמאן דאמר פלגא נזקא ממונא [כדעת מי שאומר חצי נזק ממון הוא].

ושואלים: הניחא למאן דאמר פלגא נזקא ממונא [זה נוח לשיטת מי שאומר חצי נזק ממון הוא], אלא למאן דאמר קנסא, מאי איכא למימר [לדעת מי שאומר קנס הוא, מה יש לומר]? ומשיבים: צריכים לפרש שמדובר בתובע שיעידו בחצי נזק של צרורות, שאדם משלם כשהלכה בהמתו וצרורות אבן נתזו על ידי הליכתה והזיקו, דהלכתא גמירי לה [שהלכה למשה מסיני למודים אנו] שדבר זה אינו נחשב כקנס אלא דממונא [שממון] הוא. ואם כן, מכאן אין להוכיח לענין קנס.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] מההמשך במשנתנו: על עדות של תשלומי כפל, שמשלם הגנב פי שנים, חייבים העדים, והוא קנס! ואומרים: אין הכוונה שהעדים חייבים משום תביעת הקנס (הכפל), אלא משום קרנא [הקרן] דמי הגניבה עצמה, שהיא תביעת ממון גמורה.

ומציעים עוד: שנינו שם "ותשלומי ארבעה וחמשה"! ומשיבים: גם שם החיוב הוא משום קרנא [הקרן] של הגניבה, ולא בשל הקנס.

ועוד מקשים ממה ששנינו: "שאנס איש פלוני ופתה את בתי", והרי האונס והמפתה משלמים קנס חמשים סלעים! ודוחים: שם חייבים משום תביעת בושת ופגם שהיו באונס ובפיתוי, שהם חיוב ממון, שאינם תשלום קצוב.

ושואלים: לפי דרך זו, מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו] בריבוי הדוגמאות הללו? הרי כולה ממונא הוא [כל הדברים האלה יש בהם תביעת ממון]! ומשיבים: רישא, חדא קא משמע לן [בהתחלה, דבר אחד של חידוש השמיע לנו], סיפא, חדא קא משמע לן [בסוף, דבר אחד השמיע לנו]; רישא, חדא קא משמע לן [בתחילה, דבר אחד השמיע לנו], שחצי נזק צרורות ממונא [ממון] הוא ולא קנס,

סיפא חדא קא משמע לן [בסוף דבר אחד השמיע לנו] במה ששנינו ו"שהדליק את גדישי ביום הכפורים", לאפוקי מאי [להוציא ממה]? לאפוקי [להוציא] מדברי ר' נחוניא בן הקנה. דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' נחוניא בן הקנה היה עושה ודן את יום הכפורים כשבת לתשלומין, מה שבת המדליק גדיש חייב מיתה בסקילה ולכן פטור מהתשלומים, אף ביום הכיפורים, כיון שיש עליו חיוב כרת הרי הוא מתחייב בנפשו ופטור מהתשלומים. ומשנתנו אינה סבורה כן.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] מברייתא: "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני