ואכל תאנים בשגגה והפריש קרבן על שבועתו השניה, ואחר כך אכל ענבים לחודייהו [לבדם] בשגגה, הויא להו [הריהם] הענבים חצי שיעור של שבועתו הראשונה, שהרי נשבע שלא יאכל תאנים וענבים גם יחד, ועל חצי שיעור לא מיחייב [מתחייב] קרבן. אם כן הכא נמי [כאן גם כן], כגון שאמר "שבועה שלא אוכל עשר" (שעדיין אינו אסור בתשע) וחזר ואמר "שבועה שלא אוכל תשע", ואכל תשע והפריש קרבן על שבועתו השניה, ואחר כך אכל את העשירית, הויא לה [הריהי] עשירית זו רק חצי שיעור, משום שהיא רק חלק מן השבועה של העשר, ועל חצי שיעור לא מיחייב [מתחייב] קרבן.

א משנה איזו היא שבועת שוא שהוזכרה קודם לכן (ראה לעיל שבועות כז,ב)? כמה אופנים הם: אופן אחד מי שנשבע לשנות את הידוע לאדם כלומר, שנשבע על דבר שידוע שאינו כדברי שבועתו, כגון: אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב, ועל האיש שהוא אשה, ועל האשה שהיא איש.

אופן אחר הריהו במי שנשבע על דבר שאי אפשר לו להיות, כגון הנשבע: "אם לא ראיתי גמל שפורח באויר", ו"אם לא ראיתי נחש גדול כקורת בית הבד".

אופן אחר של שבועת שוא הוא שבועה לבטל מצוה, אם אמר לעדים: "בואו והעידוני", והם אומרים: "שבועה שלא נעידך". וכן כל מי שנשבע לבטל את המצוה, כגון: שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול לולב, ושלא להניח תפילין — זו היא שבועת שוא, ששנינו שחייבין על זדונה אם נשבע בזדון מכות, ועל שגגתה פטור.

אם אמר: "שבועה שאוכל ככר זו", ואחר כך אמר: "שבועה שלא אוכלנה" — הראשונה שבועת ביטוי, והשניה היא שבועת שוא, שהרי נשבע לעבור על איסור שבועה.

אם אכלה — עבר על שבועת שוא, לא אכלה — עבר על שבועת ביטוי.

ב גמרא על מה ששנינו שהנשבע לשנות את הידוע לאדם היא שבועת שוא, כגון הנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב, אמר עולא: והוא שניכר אותו עמוד לפחות לשלשה בני אדם ויודעים שהוא של אבן. שדווקא דבר שהוא מפורסם לרבים והוא נשבע לשנותו הרי זו שבועת שוא.

נשבע על דבר שאי אפשר לו "אם לא ראיתי גמל פורח באויר". ומדקדקים בלשון: הרי "שבועה שראיתי" לא קאמר [אמר], מאי [מה] פירוש בלשון התורה "אם לא ראיתי"? אביי אמר, תקן בלשון תני [שנה] "שבועה שראיתי". רבא אמר שהוא חלק ממשפט גדול יותר, באומר: "יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר".

ג על שבועה זו "אם לא ראיתי גמל פורח באויר", אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ודלמא האי גברא [ושמא אדם זה] שנשבע שבועה זו, ציפורא רבא חזי [ציפור גדולה ראה] שעפה באויר, ואסיק ליה שמא [וקרא לה בשם] גמלא [גמל], וכי קא משתבע — אדעתיה דידיה אישתבע [וכאשר הוא נשבע — על דעתו שלו נשבע], והרי לפי האופן שהוא מגדיר את הדברים באמת נשבע!

וכי תימא [ואם תאמר]: בתר פומיה אזלינן, ולא אזלינן בתר דעתיה [אחרי פיו אנו הולכים, ואין אנו הולכים אחר דעתו] שאינו כמשמעות הלשון, והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: כשמשביעין אותו את החייב שבועה בבית דין, אומרים לו הדיינים: הוי יודע, שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו [האם לא] משום מעשים כגון זה, דאמרינן [שאנו אומרים]: דלמא איסקונדרי יהיב ליה [שמא פיסות עץ נתן לו] לבעל חובו ואסיק להו זוזי [והוא קורא להם בליבו מטבעות], דכי קא משתבע — אדעתיה דידיה קא משתבע [שכאשר הוא נשבע — על דעתו שלו הוא נשבע], ומשום כך צריך להזהיר אותו ששבועה זו אינה על דעתו אלא על דעת בית דין?

ודחה רב אשי: לא, פירוש כזה שהוא עושה לדבריו לא היה מועיל, שכיון שנשבע על מטבעות הרי זו שבועה על מטבעות ממש. אלא התם [שם] משביעים אותו כך משום מעשים כגון המעשה שהיה בקניא [קנה] של רבא, שנתן אדם לתובע קנה מלא מטבעות ונשבע שכבר נתן לו הכל, שאף שהיתה בזה מרמה, מכל מקום נשבע על עובדה אמיתית.

ומקשים עוד באותו ענין: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמרו חכמים באותה ברייתא: וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל על קיום התורה, ואמר להם: "ולא אתכם לבדכם אני כורת את הברית הזאת" וכו' (דברים כט, יג), אמר להן משה: דעו, שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעת המקום ועל דעתי; ואמאי [ומדוע] היה צריך לומר כך? לימא להו [שיאמר להם] רק: קיימו מאי דאמר [מה שאמר] אלוה, ועל כך הם נשבעים; לאו [האם לא] הוסיף ואמר להם שעל דעתו הם נשבעים משום דמסקי אדעתייהו [שהוא חושש שמא יעלו על דעתם] שהם נשבעים לעבודה זרה למרות שבפיהם הם נשבעים לקיים את דברי ה'?

ודוחים: לא, הטעם אינו משום שהם יחשבו בלבם על דבר אחר ממה שנשבעו עליו, אלא משום שעבודה זרה עצמה נמי איקרי [גם כן נקראת] "אלוה", דכתיב [שנאמר]: "אלהי כסף ואלהי זהב" (שמות כ, ה), ולכך היתה דעתם מועילה, אלמלא התנאי שהתנה עמם.

וחוזרים ומקשים: אם כן, שמחשבה אינה מועילה נגד דיבור מפורש, ולימא להו [ושיאמר להם] ר ק כך: קיימו תורה! ומשיבים: אם כך היה אומר, הרי משמעות הדברים היא רק חדא תורה [תורה אחת], והיו נשבעים על מנת לקיים או תורה שבכתב או שבעל פה. ומקשים: ולימא [ושיאמר להם]: קיימו שתי תורות! ומשיבים: יש במשמעות הדברים עניינים מצומצמים יותר, כגון תורת חטאת, תורת אשם. ומקשים, יכול היה לומר להם: קיימו כל התורה כולה! ומשיבים: שיש במשמעות הדברים איסור עבודה זרה בלבד, שאמר מר [החכם]: חמורה עבודה זרה, שכל הכופר בה — כמודה בכל התורה כולה, ולכן אפשר לקרוא לה "כל התורה"!

ומקשים: ולימא להו [ושיאמר להם]: קיימו מצוה! ומשיבים: אפשר להבין שהכוונה היא לחדא מצוה [מצוה אחת בלבד]. ועוד מקשים: הרי היה יכול לומר: קיימו מצו‍ת! ומשיבים, אף זו אינה לשון ברורה, שיכולים גם להבינה במשמעות של תרתי [שתי] מצוות בלבד. ומקשים: שיאמר להם: קיימו כל המצו‍ת כולן! ומשיבים: אפשר לפרש זאת כקיום מצות ציצית, שאמר מר [החכם]: שקולה מצות ציצית כנגד כל המצו‍ת כולן.

ומקשים: ולימא להו [ושיאמר להם]: קיימו שש מאות ושלש עשרה מצו‍ת ואז יהיה הדבר ברור! ואומרים: ולטעמיך [ולשיטתך], שהיה יכול להבטיח את הבנת הדברים כראוי בלשון אחרת, ומשנזקק להשביע אותם על דעתו משמע שמחשבה שבלב היתה מועילה לענין השבועה, לימא להו [שיאמר להם] רק: אתם נשבעים על דעתי, על דעת המקום למה לי לומר? שהרי לכאורה מספיק שיאמר שהיא על דעתו שלו!