אפילו שייר מהככר כל שהוא נמי [גם כן] יכול הוא להישאל על שבועתו, שהרי עדיין לא עבר עליה, כיון שנשבע על כל הככר!

ומתרצים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר שנשבע "שלא אוכל", אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר שנשבע "שלא אוכלנה". ומפרטים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שנשבע "שלא אוכל", ולמרות שכבר עבר על האיסור כשאכל מן הככר כזית, מיגו דמהניא ליה [מתוך שמועילה לו, חלה] השאלה על הכזית בתרא [האחרון] שהוא אסור בו בשבועה זו, מהניא ליה [מועילה לו, חלה] השאלה נמי [גם כן] על הכזית קמא [הראשון], ומתבטל למפרע האיסור שהיה בדבר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שנשבע "שלא אוכלנה", שאינו עובר על השבועה עד שיאכל את כולה, ולמרות זאת, אי [אם] שייר מהפת כזית שלם שעדיין לא אכלו — חשיב לאיתשולי עליה [חשוב ראוי הוא להישאל עליו], ואי [ואם] לא השאיר כזית — לא חשיב לאיתשולי עליה [חשוב כדי להישאל עליו]. הנחת היסוד בדברי רבא היתה שמי שנשבע שלא לאכול ואכל הכל שוב אינו יכול להישאל על השבועה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: מי שנדר שתי נזירות, ומנה ימי נזירות ראשונה, שהשלים כראוי את כל ימי נזירותו הראשונה, והפריש עליה קרבן, ואחר כך נשאל על הראשונה — עלתה (נחשבת) לו שניה בראשונה. הרי אף שהראשונה נגמרה כולה הריהו נשאל עליה!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בשלא כיפר כלומר, שלא הביא עדיין את קרבנותיו, ולכן נשאר שיור בראשונה, ויכול להישאל עליה.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] שיכול להישאל על נזירותו אפילו כאשר כיפר והקריב את קרבנותיו! ומשיבים: מדובר בשלא גלח עדיין את שערו, ושיטת ר' אליעזר היא, שאמר: תגלחת מעכבא [מעכבת], שכל זמן שלא גילח עדיין חל עליו דין הנזירות.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא נוספת], ולפיה גם אם נזיר זה כבר גלח יכול להישאל! אמר רב אשי: מענין נזירות קא רמית [אתה משליך, מקשה] לענין שבועה? אין הדברים דומים, כי מי גרם לנזירות השניה שלא תחול עד עכשיו? נזירות ראשונה, ואם כן רק עכשיו, לאחר שנשאל אינה קיימת עוד, הרי שעד עכשיו היא קיימת ומשום כך יכול להישאל. מה שאין כן בשבועה, משעה שאכל את הככר שוב אין השבועה קיימת כלל.

אמימר אמר, בניגוד לדברי רבא: הנשבע שלא לאכול ככר, אפילו אכלה כולה נשאל עליה, כי אי [אם] אכלה בשוגג — הרי עדיין הוא מחוסר קרבן שצריך להביא קרבן על שגגתו ולא הביא, אי [אם] במזיד אכלה — מחוסר מלקות. אבל אם כפתוהו כבר על העמוד להלקותו, אף שעדיין לא הלקוהו — לא יכול עוד להישאל, כדברי שמואל, שאמר שמואל: אדם שנידון למלקות, אם כפתוהו על העמוד להלקותו, ורץ וברח מבית דין — פטור מן המלקות, משום שאנו אומרים שהכפיתה היא כתחילת נתינת המלקות.

ודוחים: ולא היא, אין הדבר דומה, התם [שם] מדובר במי שרץ וברח, ושוב אינו עומד ללקות, הכא [כאן] לא רץ, ולפיכך עונש המלקות עדיין מוטל עליו.

א אמר רבא: אם נשבע באופן כזה "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו" שהתנה שרק אם יאכל את ככר התנאי, יחול איסור שבועה על האחרת, ואכל את הראשונה את הככר של התנאי בשוגג, ואת השניה שנאסרה עליו בגלל אכילת הראשונה אכל במזיד — פטור, שבזמן שצריכה השבועה לחול (בשעת אכילת התנאי) לא היה מודע לדבר, ואמרנו (לעיל שבועות כז,א) שאם אין ליבו שלם בשבועה לא חלה השבועה. אבל אם אכל את הראשונה במזיד שידע שאם יאכל אותה ייאסר באחרת, ואת השניה אכל בשוגג — הרי הוא חייב קרבן, ככל אדם שעבר על שבועתו בשגגה. אם אכל את שתיהן בשוגג — פטור, שהרי את התנאי אכל בשוגג, ואם כן לא חלה השבועה.