חדא מינייהו [אחת מן האמרות הללו] לא אביי, אלא תלמידו רב פפא הוא שאמרה.

א שנינו במשנה שר' ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא. ובענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בשבועת ביטוי "נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד), אין לי שחייב אלא על דברים שיש בהן הרעה והטבה, על דברים שאין בהן הרעה והטבה, מנין שגם עליהם מתחייב? תלמוד לומר מתחילה: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" (ויקרא ה, ד), לרבות גם דברים אחרים.

אין לי אלא שנשבע להבא (לעתיד לבוא), שנשבע לשעבר מנין? תלמוד לומר: "לכל אשר יבטא האדם בשבעה" (ויקרא ה, ד), אלו דברי ר' עקיבא. ר' ישמעאל אומר: נאמר "להרע או להיטיב" — הרי זה דווקא להבא, כמשמעותו.

אמר לו ר' עקיבא: אם כן, אם אתה מדייק כלשון הכתוב הזה, אין לי אלא דברים שיש בהן הטבה והרעה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין? אמר לו: מרבוי הכתוב כמו שראינו. אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך לדברים שאינם הרעה והטבה, ריבה הכתוב לכך גם לדברים שהם לשעבר.

ושואלים: שפיר קא אמר ליה [יפה אמר לו] ר' עקיבא לר' ישמעאל, וכיצד יתרץ ר' ישמעאל קושי זה?

אמר ר' יוחנן: ר' ישמעאל ששימש כתלמיד את ר' נחוניא בן הקנה, שהיה דורש את כל התורה כולה בשיטת הלימוד של כלל ופרט, איהו נמי [הוא גם כן] דורש בשיטת כלל ופרט, ואילו ר' עקיבא ששימש את נחום איש גם זו, שהיה דורש את כל התורה כולה בשיטת ריבה ומיעט, איהו נמי [הוא גם כן] דורש ריבה ומיעט.

מאי [מהו] כיצד מצאנו את ר' עקיבא דדריש ריבויי ומיעוטי [שהוא דורש ריבויים ומיעוטים] במקרא זה? דתניא [ששנויה ברייתא]: "או נפש כי תשבע" (ויקרא ה, ד) — הרי זה ריבה כל מיני שבועות, "להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד) — מיעט, "לכל אשר יבטא האדם" (ויקרא ה, ד) — חזר וריבה, הרי ריבה ומיעט וריבה, ולפי שיטה זו ריבה הכל,

מאי [מה] ריבה? ריבה את כל מילי [הדברים] שנשבעים עליהם, ומאי [ומה] מיעט בכל זאת, כיון שמיעט הכתוב "להרע או להיטיב"? מיעט דבר מצוה, שאין שבועה חלה עליו לקיימו או לבטלו.

ואילו ר' ישמעאל דריש [דורש] אותו מקרא בכלל ופרט, ובאופן זה: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" — הרי זה כלל, "להרע או להיטיב" — הרי זה פרט, "לכל אשר יבטא האדם" — חזר וכלל, הרי זה כלל ופרט וכלל, ולפי דרך זו אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש הוא להבא. אף כל להבא.

אהני כללא לאתויי [הועיל הכלל להביא, להוסיף] אפילו דברים שאין בהן הרעה והטבה שנשבע עליהם להבא, אהני פרטא למעוטי [הואיל הפרט למעט] אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה אם נשבע עליהם לשעבר.

ושואלים: איפוך אנא [אהפוך אני] ואומר שהכלל בא לרבות לשעבר, והפרט בא למעט דברים שאין בהם הרעה והטבה, כמו ששאל ר' עקיבא!

אמר ר' יצחק: יש להכניס בכלל את מה שהוא דומיא [בדומה] להרע או להיטיב, והוא מי שאיסורו (שהאיסור שיש בכך) הוא משום "בל יחל דברו" (במדבר ל, ג), שמחלל ומפר את השבועה שנשבע, יצאתה (יצאה) זו שבועה על מה שהיה בעבר שאין איסורו משום "בל יחל דברו", שהרי אינו מחלל שבועה, אלא שהוא עובר משום "בל תשקרו" (ראה ויקרא יט, יא).

רב יצחק בר אבין אמר הסבר אחר לדבר, אמר קרא [המקרא]: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים" (ויקרא ה, ד), מי שהשבועה קודמת למעשה הביטוי, ולא שהביטוי קודמת לשבועה, יצא זה שנשבע "אכלתי" ו"לא אכלתי" — שהמעשה קודם לשבועה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר שם "לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו" (ויקרא ה, ד), ומן המלים "האדם בשבועה" יש ללמוד שהאדם הנשבע מתחייב בקרבן דווקא אם היה בשלימות דעתו ורצונו — פרט לאנוס, שאינו עובר על השבועה מרצונו אלא מחמת אונס כלשהו. ומה שנאמר "ונעלם" — פרט למי שעושה זאת במזיד שאינו מתכפר בקרבן.

"ממנו" — הכוונה היא שנתעלמה (נשכחה) ממנו שבועה, שעבר על שבועתו לפי ששכח שנשבע. יכול שמדובר גם במי שנתעלמה ממנו חפץ, שעבר על שבועתו משום שטעה וחשב שהוא דבר אחר שלא נשבע עליו? תלמוד לומר: "בשבועה ונעלם", על העלם שבועה הוא חייב, ואינו חייב על העלם חפץ.

את הברייתא הזו מבארים לפרטיה: אמר מר [החכם]: "האדם בשבועה" — פרט לאנוס. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הוא] אנוס? כלומר, מה הוא הנחשב אונס לענין שבועה?

ואומרים: כדרך שרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי [כאשר היו קמים לאחר לימודם מלפני] רב, והיו מדברים ביניהם על מה שלמדו, והתווכחו מה בדיוק אמר רב, מר אמר [חכם זה היה אומר]: שבועתא דהכי [שבועה שכך] אמר רב, ומר אמר [וחכם זה היה אומר]: שבועתא דהכי [שבועה שכך] אמר רב. כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] רב, אמר כחד מינייהו [היה אומר כדברי אחד מהם]. אמר ליה אידך [לו האחר] לרב: ואנא בשיקרא אישתבעי [ואני בשקר נשבעתי]?

אמר ליה [לו] רב: אין זה נקרא שקר, כי לבך אנסך, כי בשעת שבועה היית בטוח שאתה אומר אמת, ואין זה בכלל שבועת שקר.

ג ועוד שנינו בברייתא: "ונעלם ממנו" — שנתעלם ממנו שבועה, יכול שנתעלם ממנו חפץ? תלמוד לומר: "בשבועה ונעלם ממנו", על העלם שבועה הוא חייב, ואינו חייב על העלם חפץ.

מחכו עליה במערבא [היו צוחקים על כך בארץ ישראל]: בשלמא [נניח] העלם שבועה משכחת לה [מוצא אתה אותה] בלא העלם חפץ, כיצד? כגון שאמר: "שבועה שלא אוכל פת חטין", וכסבור "שאוכל פת חטין" קאמר [אמר] בשבועתו, דשבועתיה אינשי [ששבועתו נשכחה] כלומר, שכח מה בדיוק נשבע, אבל חפצא דכיר [את החפץ זכור] שנשבע על פת חיטין. אלא העלם חפץ בלא העלם שבועה היכי דמי [כיצד יכול להיות]?

אם נאמר כגון שאמר "שבועה שלא אוכל פת חטין" וכסבור "של שעורים" קאמר [אמר], דשבועתיה דכיר ליה [ששבועתו זכורה לו], חפצא אינשי [והחפץ נשכח], והרי כיון דחפצא אינשי ליה [שהחפץ שכוח לו] היינו [הרי זו] העלם שבועה, שהרי מה ששכח היה מפרטי השבועה!

אלא אמר ר' אלעזר: דא ודא [זו וזו] אחת היא.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: אלמא [מכאן אתה מסיק] שחפץ בלא שבועה לא משכחת לה [אין אתה מוצא]? והא משכחת לה [והרי אתה יכול למצוא אותה], כגון שאמר "שבועה שלא אוכל פת חטין", והושיט ידו לסל ליטול פת שעורין, ועלתה בידו פת של חטין, וכסבור שפת שעורים היא ואכלה, דשבועתיה דכיר ליה [ששבועתו זכורה לו], חפצא הוא דלא ידע ליה [והחפץ הוא שאינו ידוע לו]!

אמר ליה [לו] אביי: כלום מחייבת ליה [אין אתה מחייב אותו] קרבן שעבר על שבועתו אלא אמאי דתפיס בידיה [על מה שהוא תופס בידו ואוכל], והרי העלם שבועה הוא, שהוא סבור שלא נשבע על כך!

לישנא אחרינא [לשון אחרת], אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: סוף סוף קרבן דקא מייתי עלה דהאי פת מיהת [שהוא מביא על הפת הזו מכל מקום] על העלם שבועה הוא ששכח שנשבע על פת זו, ואין הדבר תלוי בהעלם החפץ!

ורב יוסף אמר לך [היה אומר לך] בתשובה לכך: כיון דכי ידע ליה [שאם היה יודע] שפת של חטין הוא פריש מיניה [היה פורש ממנה], הרי שאת השבועה עדיין הוא זוכר, ולא נעלמה ממנו, אלא שהעלם חפץ הוא.

בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: העלם זה וזה בידו (ששכח גם את השבועה וגם את החפץ), מהו? אמר ליה [לו]: הרי העלם שבועה בידו, וחייב. אמר לו: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], אני יכול לומר הרי העלם חפץ בידו, ופטור!

אמר רב אשי: חזינן [רואים אנו], אי [אם] מחמת שבועה קא פריש [הוא פורש] מן הדבר, כאשר אומרים לו: הרי נשבעת — הרי נמצא שהעלם שבועה בידו, וחייב. אי [אם] מחמת חפץ קא פריש [הוא פורש] כשמזכירים לו שמה שנמצא בידו הוא חפץ מסויים — הרי העלם חפץ בידו, ופטור.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: באופן זה אין להוכיח כלל איזה העלם בידו, כי בהכרח הוא חייב להיזכר הכל, כלום פריש [אין הוא פורש] משבועה אלא משום חפץ שנזכר שנשבע עליו, וכן כלום לא פריש [פורש] הוא מחפץ אלא משום שבועה! כשאומרים לו שהוא חפץ מסוים ופורש ממנו, הלוא עושה זאת רק משום שנזכר שנשבע שלא לאכול ממנו! אלא לא שנא [אין שונה] אין הבדל בין זה לזה.

ד בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: