הרי זה באיסור הבא (החל) מאליו על האדם, כגון יום הכיפורים, שעל ידו נאסר האדם בכל אכילה שהיא, אבל באיסור הבא על ידי עצמו כלומר, איסור הבא על ידי נדר ושבועה, שהאדם עצמו יוצר את האיסור — לא אמרינן [אומרים אנו] שייחשב כאיסור כולל, לאסור את האדם במה שכבר נאסר עליו מן התורה.

ושואלים עוד: בשלמא [נניח] לשיטת ריש לקיש, שמעמיד את משנתנו במי שנשבע על חצי שיעור, משום הכי קא פטר [כך פוטר] ר' שמעון, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: כל שהוא למכות, ולא אמרו שיעור כזית אלא להתחייב קרבן. ולכן אין שבועה חלה אפילו על איסור כלשהו. אלא לדעת ר' יוחנן, מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון שפטר?

ומשיבים: מידי [כלום] הוא טעמא [הטעם] שחייבה משנתנו אלא משום איסור כולל, ובענין זה ר' שמעון הולך לטעמיה דלית ליה [לטעמו, לשיטתו שאין לו] ענין זה של איסור כולל, וסבור שבמקרה כזה אין איסור חל על איסור. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים — פטור, משום יום הכיפורים. ואף שאיסור יום הכיפורים הוא איסור כולל, שהרי אסור לאכול בו כל דבר, ולא רק נבילה.

ושואלים עוד: בשלמא [נניח] לשיטת ריש לקיש, משכחת לה [מוצא אתה] את השבועה הזו לדעת חכמים בלאו והן, שאחד התנאים לחייב על שבועת ביטוי הוא ששבועה זו יכולה לחול בין שנשבע שלא יעשה דבר ובין שנשבע שיעשה כן. וגם כאן, בין אם נשבע שלא יאכל כלשהו מן האיסור, ובין אם נשבע שיאכל כלשהו — חלה השבועה, לפי שאינו אסור בכך מן התורה. אלא לר' יוחנן, בשלמא [נניח] בלאו משכחת לה [מוצא אתה אותה], שהרי כפי שהסביר ר' יוחנן חל איסור על הנבילה על ידי איסור כולל שאסר על עצמו גם דברים מותרים, אלא בצד של הן שנשבע שיאכל נבילה ושאר דברים מותרים, היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה]? שהרי אין שבועה יכולה להתיר דבר האסור מן התורה!

אלא לדעת ר' יוחנן עלינו לחזור מדרך ההבנה הקודמת של המשנה, שהאוכל דברים שאינם ראויים לאכילה פטור מן השבועה משום שנשבע בסתם, והאוכל נבילות וכו' חייב, למרות שאינם ראויים לאכילה, משום שפירש אותם בשבועתו. ונאמר כי בכל מקרה מדובר כשנשבע בסתם, ובאוכלים שאינם ראויים פטור, כדרבא, שאמר רבא: אם אמר "שבועה שלא אוכל", ואכל עפר — פטור, שאין זו אכילה כלל. אבל בנבילות וכיוצא בהן — ראויים הם לאכילה מצד עצמם, אלא שחל עליהם איסור. ולכן כשנשבע בסתם שלא יאכל — הרי כלל דברים האסורים עם דברים המותרים וחלה עליהם השבועה.

אמר רב מרי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו]: אם אמר "קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום", ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים — הרי אשתו אסורה לו, ומכאן שאכילה של דברים אסורים נחשבת לאכילה.

על דברי רב מרי תוהים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] כיון דמעיקרא [שמתחילה] אכל דבר אסור, והדר אשתבע ליה [ואחר נשבע שלא אכל], הרי מתחילה כשאכל