תיפשוט [תפתור מכאן] אותה שאלה דבעי [ששאל] רבא: מי שאמר "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר, בכמה שיעור איסורו? תפשוט [תפתור מכאן]: עד דאיכא [שיש בו] כזית! ודוחים: כי קאמרינן [כאשר אמרנו] במשנה שצריך שיעור כזית, דווקא במידי [בדבר] שהוא בר [בן] אכילה קאמרינן [אומרים אנו], ולא בדבר שאינו מאכל.

וחוזרים ומקשים: והרי קונמות אדם אוסר על עצמו דבר כקרבן, והריהו אסור בכל שהוא! ומשיבים: קונמות נמי [גם כן] כמפרש דמי [נחשב], כאילו אמר בפירוש שאוסר עצמו בכלשהו.

א שנינו במשנה שאמר להן ר' עקיבא לחכמים: יכול אני להקשות אף עליכם: היכן מצינו במדבר ומביא קרבן, שזה הנשבע מדבר ומביא קרבן בגלל דיבורו? ותוהים: ולא מצאנו הבאת קרבן בגלל דיבור? והרי לשיטת ר' עקיבא עצמו מגדף (מקלל את ה') מביא קרבן! ומשיבים: מדבר ואוסר קאמרינן [אומרים אנו], שאינו מביא קרבן, והאי [ואילו זה] המגדף, מדבר וחוטא הוא, אבל אינו אוסר דבר בגידופו.

ומקשים: והרי נזיר, על ידי דיבורו שנדר להיות נזיר אוסר את עצמו ביין, וחייב להביא קרבן בסוף נזירותו! ומשיבים: היכן מצינו מביא קרבנו על דבורו קאמרינן [אומרים אנו], והאי [ואילו זה] הנזיר כשהוא מביא קרבן, לאשתרויי ליה חמרא הוא דקא מייתי [להתיר לו את היין הוא שהוא מביא].

ומקשים: והרי הקדש אוסר דברים על ידי דיבור בלבד, ומביא קרבן על המעילה! ומשיבים: אוסר לעצמו קאמרינן [אומרים אנו], שאינו מביא קרבן, והאי [ואילו זה] המקדיש אוסר על כל העולם כולו הוא.

ומקשים: הרי קונמות שאדם אוסר על עצמו דבר כקרבן, ומביא קרבן אם נהנה ממנו! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] ר' עקיבא שאין מעילה בקונמות.

ב אמר רבא: מחלוקת זו במשנתנו בין ר' עקיבא וחכמים — היא בסתם, שנשבע סתם שלא יאכל, אבל במפרש ואומר שאוסר עצמו בכל שהוא — דברי הכל בכל שהוא. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מפרש נמי [גם כן] כבריה דמי [נחשב], שכיון שקבע איסור על משהו, הרי זה נחשב כדבר מסויים, שחל עליו איסור.

ועוד אמר רבא בענין זה: מחלוקת ר' עקיבא וחכמים — בש אמר "לא אוכל", אבל אם אמר "שלא אטעום" — דברי הכל נאסר בכל שהוא. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי "לא אטעום" אין לו שיעור! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליטעום נמי כדאמרי אינשי [גם כן כמו שאומרים בני אדם], שאומרים גם על אכילה "לטעום", קא משמע לן [משמיע לנו] שאין הדבר כן, ואף בכל שהוא חייב.

ג אמר רב פפא: מחלוקת זו במשנתנו היא — בשבועות, אבל בקונמות — דברי הכל נאסר בכל שהוא. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? קונמות נמי [גם כן], כיון דלא קא מדכר שמא דאכילה [כיון שאינו מזכיר שם אכילה] שיש לה שיעור מסויים, אלא אומר שדבר זה קונם עליו — הרי הוא כמי שמפרש שאיסורו בכל שהוא דמי [נחשב].

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: שני קונמות מצטרפין לאיסור אכילה בכזית, שתי שבועות אין מצטרפות, ר' מאיר אומר: קונמות דינם כשבועות. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שחייב על קונם בכל שהוא, אם כן, למה לי לצרף? הרי כבר נתחייב על כלשהו!

ומשיבים: כגון שאמר "אכילה מזו עלי קונם", "אכילה מזו עלי קונם". שכיון שהזכיר לשון אכילה — אין אכילה אלא בכזית. ומקשים: אי הכי [אם כך], שבאופן זה נדר, אמאי [מדוע] מצטרפות? סוף סוף, לפי דבריו שנדר שני נדרים שונים, זיל להכא ליכא שיעורא [לך לכאן לאכילה מזו אין פה שיעור אכילה], וזיל להכא ליכא שיעורא [ולך לכאן אין פה שיעור]! ומשיבים: מדובר פה בנדר אחד, שאמר "אכילה משתיהן עלי קונם".

ושואלים: דכוותה גבי [שכיוצא בה אצל] שבועות, אם אמר "שבועה שלא אוכל משתיהן", אמאי [מדוע] אין מצטרפין? אומר רב פנחס: שאני [שונות] שבועות, מתוך שחלוקות לחטאות שאם אסר על עצמו שני דברים בשבועה אחת, ואכל את שניהם — חייב חטאת על כל אחד, לכן גם אין מצטרפות, שהרי כל דבר שאסר בשבועה נחשב כיחידה לעצמה.

ושואלים: אי הכי [אם כך], ממה שר' מאיר אומר: קונמות כשבועות, יש להקשות: בשלמא [נניח] שבועות אין מצטרפות — הואיל וחלוקות לחטאות, אלא קונמות אמאי [מדוע] לא יצטרפו יחד? ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות, שר' מאיר אמר: שבועות כקונמות שמצטרפים, ולית ליה [ואין לו, ואינו סובר] כדברי רב פנחס שהדבר תלוי בחלוקה לענין חטאות.

רבינא אמר: כי קאמר [כאשר אמר] רב פפא שבקונמות נאסר בכל שהוא — הרי זה לענין מלקות, שאם עבר ואכל מן הדבר שאסר קונם לוקה בכלשהו. כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] שקונמות מצטרפים — הרי זה לענין קרבן מעילה, דבעינן [שצריכים אנו] שיהיה במה שנהנה מן הקונם שוה פרוטה.

ומתקשים: למימרא [האם לומר] מכאן, דסברי רבנן [שסבורים חכמים] שיש מעילה בקונמות? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אם אמר "ככר זו הקדש" ואכלה — בין הוא עצמו, בין שאכלה חבירו הרי האוכל מעל, לפיכך יש לה פדיון שיכול לפדות את הכיכר הזו כמו כל הקדש. אבל אם אמר "ככר זו עלי הקדש" שהיא עניינו של קונם — הוא מעל אם נהנה ממנה, חבירו לא מעל, לפיכך כיון שאין זה הקדש גמור אין לה פדיון, אלו דברי ר' מאיר.