שכן שאני [שונה] היא קטורת, שלא בר [בת] רעיה היא, שבהמת קרבן יכולה לרעות עד שיפול בה מום, אבל לקטורת אין תקנה כזו, ודווקא משום שאין לה תקנה בדרך אחרת פודים אותה.

אלא נאמר שחכמים הסבורים שתמידים נפדים תמימים הם רבנן [חכמים] שאמרו בענין פרה אדומה שהיא נפדית אפילו מצא אחרת נאה הימנה — יש לדחות גם זאת: דלמא שאני [שמא שונה] דין פרה אדומה, שלב בית דין מתנה עליה כיון שדמיה יקרין!

ואלא נאמר שהם רבנן [אותם חכמים] שאמרו לו לר' שמעון במשנתנו: הואיל ואין כפרתם של השעירים השונים שווה, היאך קרבים זה בזה. ומשמע כי לשיטתם אין קושי בדבר, משום "שלב בית דין מתנה".

אולם גם זאת יש לדחות: ממאי [מנין] אתה יודע ששיטת ר' יהודה היא, והכי קאמר ליה [וכך הוא אומר לו] לר' שמעון: בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי, שאני אומר] לב בית דין מתנה עליהן — אמטו להכי [משום כך] יקרבו זה בזה, למרות שאין כפרתם שווה — משום שבית דין מתנה מראש על כך, אלא לדידך דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] לא, שאין בית דין מתנה, אמאי [מדוע] יקרבו?

הרי ניתן להסביר את הדברים אחרת, ודלמא [ושמא] "אמרו לו" שיטת ר' מאיר היא, והכי קאמר ליה [וכך הוא אומר לו] לר' שמעון: בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שאני אומר] כל השעירים כפרתן שוה — משום הכי [כך] יקרבו, אלא לדידך אמאי [לשיטתך מדוע] יקרבו? ואם כן, מניין לר' יוחנן שאכן קיימת שיטת חכמים שתמידים תמימים נפדים!

אלא יש לומר כי ר' יוחנן גמרא גמיר לה [במסורת למד אותה]: לדברי ר' שמעון — אין נפדין, לדברי חכמים — נפדין.

א ושואלים: ולדעת ר' שמעון שאמרנו דלית ליה [שאין לו] שאינו מקבל את השיטה שלב בית דין מתנה עליהן, אותם תמידים שנותרו בסוף השנה, מאי עבדין להו [מה עושים להם]? אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: מקיצין בהן את המזבח כלומר, מקריבים אותם כעולות לנדבת הציבור בזמן שאין על המזבח קרבן אחר, כדי שלא יישאר המזבח ריקם.

אמר ר' שמואל בר רב יצחק: ומודה ר' שמעון בשעירי חטאת, שאין מקיצין את המזבח בגופן, אלא בדמיהן, שירעו עד שיפול בהם מום, ואז ימכרו אותם, ובדמיהם יקנו קרבנות לעולה.

כי דווקא הכא [כאן] לגבי תמידים, כן הוא, דמעיקרא [לפי שמתחילה] היו אלה כבשים שנועדו לקרבן עולה, והשתא [וגם עכשיו] הם עולה. אבל התם [שם] בשעירי חטאת, דמעיקרא [שמתחילה] הוקדשו לקרבן חטאת והשתא [ועכשיו] רוצים להקריבם עולה — יש לעשות גזירה שלא להקריבם לעולה לאחר כפרה כלומר, לאחר שכבר נתכפרו הציבור באחרים, אטו [משום] חשש שמא יבואו להקריב חטאת לשם עולה לפני כפרה כלומר, גם במקרה שלא נתכפרו עדיין בחטאת אחרת.

אמר אביי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] מעין הדברים האלה: פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם, וכן שעירי עבודה זרה שאבדו והפריש אחרים תחתיהן — כולן ימותו, דברי ר' יהודה. ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו (עד שיפול בהם מום), ואז ימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, שאין חטאת צבור מתה.

ויש לשאול: ואמאי [ומדוע] ימתינו להם שיסתאבו? נקרבו אינהו גופייהו [שיקרבו הם עצמם] כקרבן עולה! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי יש בדבר גזירה שלא יקרבו לעולה לאחר כפרה אטו [משום] לפני כפרה.

אמר רבא והוסיף, אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] מעין זה: כאשר אבד אחד משני השעירים של יום הכיפורים (לה' או לעזאזל), מביאים זוג אחר ומגרילים עליהם. האחד ייעשה בן זוג לראשון, והשני מן הזוג השני, שלא נעשה בו שימוש, ירעה עד שיסתאב, וימכר ויפלו דמיו לנדבה.

ויש לשאול: ואמאי [ומדוע] עושים כן? שיקרב איהו גופיה [הוא עצמו] עולה! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי יש גזרה שלא להקריבו עולה אחר כפרה אטו [משום] לפני כפרה.

אמר רבינא, אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] כיוצא בזה: אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו — ירעה עד שיסתאב וימכר, ויפלו דמיו לנדבה. ר' אליעזר אומר: ימות, ולא ימכר. ר' יהושע אומר: יביא בדמיו עולה.

ויש לשאול על דברי ר' יהושע: וליקרב הא גופא [ושיקרב הוא עצמו] עולה! אלא לאו [האם לא] טעם דבריו בגלל גזירה לאחר כפרה אטו [משום] לפני כפרה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ומוסיפים: תניא נמי הכי [שנויה גם כן כך ברייתא אחרת] כדברי ר' יוחנן לעיל, שלשיטת ר' שמעון, תמידים תמימים שנותרו מקייצים בהם את המזבח: מה הן מביאין מן המותרות של הקרבנות שנתרמו לציבור ולא נעשה בהם שימוש באותה שנה?