ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים]!

ומשיבים: אין, בעלמא כללי ופרטי דריש [כן, בדרך כלל כללים ופרטים דורש רבי], והכא היינו טעמא [וכאן, לענין פדיון הבן, זהו הטעם] שהוא דורש בדרך של ריבוי ומיעוט — כדתנא דבי [כמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל.

דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בענין סימני דגים טהורים: מה שנאמר "במים" "במים" שני פעמים, תחילה בלשון כללית "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים" (ויקרא יא, ט), ולאחר מכן מופיע הפרט "בימים ובנחלים", אין זה כלל ופרט כלומר, אין דורשים אותו בדרך של "כלל ופרט וכלל" (כדרכו של ר' ישמעאל לדרוש), מפני שהפרט אינו מופיע בכתוב בין שני הכללים, אלא דורשים אותו בדרך של ריבה הכתוב ומיעט. והוא הדין לדעת רבי לענין פדיון הבן, הואיל ושני הכללים מופיעים בכתוב לפני הפרט ("ופדויו... תפדה... כסף חמשת שקלים" דברים יח, טז) הרי יש לדרוש את הכתוב בדרך של ריבוי ומיעוט, ולא בדרך של כלל ופרט.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על רבי, ודורשים כתוב זה בדרך של כלל ופרט, מה הם סבורים? אמר רבינא: כדאמרי במערבא [כמו שאומרים החכמים בארץ ישראל] בענין זה: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכות זה לזה — הטל את הפרט שאינו מופיע ביניהם ביניהן, ודונם (ודון אותם) בדרך של כלל ופרט, כאילו היה זה כלל ופרט וכלל.

ומתקשים: השתא דאמרת רבי כללי ופרטי דריש [עכשיו שאתה אומר שרבי כללים ופרטים הוא דורש] כדרכו של ר' ישמעאל, בעל כורחיך קשיא [קשה] מענין שבועות, שהוא שונה במשנתנו שלא כשיטתו, אלא כר' עקיבא, שדורש דין זה מריבוי ומיעוט! אלא יש לחזור ממה שהסביר רב כהנא לעיל, שהמשנה מביאה את שיטתו של רבי עצמו, שבענין ידיעות הטומאה הוא סבור כר' ישמעאל (אך מטעמו שלו) ובדבר אחד הוא הולך כשיטת ר' עקיבא. אלא יש לומר כי בענין שבועות נסיב אליבא [הוא לוקח, שונה במשנה, לפי שיטתו] של ר' עקיבא, וליה לא סבירא ליה [ואולם הוא עצמו אינו סבור כן], שהרי הוא דורש בכלל ופרט, כר' ישמעאל.

א ושבים לדון בברייתא שהובאה לעיל גופא [לגופה], ששנינו: מנין שאינו חייב קרבן עולה ויורד על כניסה למקדש או על אכילת קודש כשהוא טמא, אלא על טומאה שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים? תלמוד לומר בפרשה זו "ונעלם" "ונעלם" שני פעמים (ויקרא ה, ב— ג), דברי ר' עקיבא.

רבי אומר: אינו צריך ללימוד זה, שכן הרי הוא אומר "או כי יגע בכל טומאת אדם וכו' ונעלם ממנו והוא ידע ואשם" (ויקרא ה, ג), "ונעלם ממנו" — מכלל הדברים שקודם לכן ידע, "והוא ידע" — הרי כאן שתי ידיעות, אחת קודם שנעלם ממנו ואחת לאחר מכן, אם כן מה תלמוד לומר "ונעלם" "ונעלם" שני פעמים? הרי זה בא להוסיף ענין אחר — לחייב על העלם טומאה כשלא ידע שהוא טמא, וגם על העלם מקדש כשלא ידע שנכנס למקדש.

ומבררים: אמר מר [החכם] רבי: "ונעלם" — מכלל שידע קודם לכן על טומאה זו. ושואלים: מאי משמע [כיצד נשמע הדבר מן הכתוב]? אמר רבא: ממה שלא כתיב [נאמר] "והיא עלומה ממנו", שאינו יודע כלל על קיומה, אלא שרק עכשיו נעלם ממנו דבר שידעו כבר.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, שכך אתה מסביר את משמעות המלה "ונעלם", גבי [אצל] סוטה, דכתיב [שנאמר]: "ושכב איש אותה... ונעלם מעיני אישה" (במדבר ה, יג), יש להבין כמו כאן — מכלל דהוי ידע [שהיה יודע קודם לכן] שאשתו מזנה תחתיו; ואולם מעיקרא אי הוה ידע מי בדקו לה מיא [אם היה יודע מתחילה שאשתו מזנה תחתיו ולא עשה כלום, האם בודקים אותה המים]?

והא תניא [והרי שנויה ברייתא] על הפסוק "ונקה האיש מעון והאשה ההוא תשא את עונה" (במדבר ה, לא): בזמן שהאיש מנוקה מעון — המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון — אין המים בודקין את אשתו. ואיש זה שידע שזנתה אשתו ונאסרה עליו, ולמרות זאת לא גירשה — אינו נקי מעוון!

ותו [ועוד], גבי [אצל] התורה, דכתיב [שנאמר עליה]: "ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה" (איוב כח, כא), מכלל הדברים יש להבין לשיטתך דאיכא דהוה ידע ביה [שיש מי שהיה יודע בה קודם לכן]; והכתיב [ואולם הרי נאמר] בה: "לא ידע אנוש ערכה ולא תמצא בארץ החיים" (איוב כח, יג)!

אלא אמר אביי: אין כוונת רבי לומר שמשמעות "ונעלם" היא שאותו אדם ידע קודם לכן מה שאינו יודע כעת, אלא קסבר [סבור] רבי: ידיעת בית רבו, מה שלמד כל אדם מישראל בהיותו בבית רבו, שאסור להיכנס למקדש כשהוא טמא, שמה (נחשבת) ידיעה, ולדעת רבי די בידיעה מוקדמת זאת כדי לחייבו קרבן. והוא פירוש מה שאמר "מכלל שידע".

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אלא להסבר זה, דקתני [מה שהוא שונה במשנתנו] מקרה שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, מי איכא דלית ליה [האם יש מי שאין לו] ידיעת בית רבו? אמר ליה [לו]: אין, משכחת לה [כן, מוצא אתה אותה אפשרות] בתינוק שנשבה לבין הגוים ולא למד מימיו כלל.

ב שנינו במשנתנו: יציאות שבת שתים שהן ארבע. ומביאים, תנן התם [שנינו שם, במשנה במסכת שבת]: יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. ושואלים: מאי שנא הכא דתנא [מה שונה כאן, במשנתנו, ששנה] "שתים שהן ארבע", ותו לא [ולא יותר], ומאי שנא התם דתני [ומה שונה שם במסכת שבת שהתנא שונה] בהרחבה: שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ?

ומשיבים: התם [שם], שעיקר הלכות שבת הוא, תני [הריהו שונה] גם את אבות המלאכה האסורה, המפורשים בתורה, שהם ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, על ידי העומד ברשות היחיד ועל ידי העומד ברשות הרבים, וגם תולדות המלאכה, שאינם כתובים בתורה, שהם ההכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד על ידי זה ועל ידי זה. הכא [כאן], דלאו [שלא] עיקר הלכות שבת הוא — אבות תני [הוא שונה] ותולדות לא תני [אינו שונה].

ומקשים: אבות מאי נינהו [מה הם]? יציאות (הוצאות מרשות היחיד לרשות הרבים), והרי יציאות תרתי הויין [שתים הן], של העומד בפנים ושל העומד בחוץ, ובמשנתנו שנינו שהן ארבע!

וכי תימא [ואם תאמר] שאכן מדובר כאן ביציאות, אך לא רק אלו שחייבים עליהן, אלא מהן לחיוב ומהן לפטור, שיש מקרים בהם אדם מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ואינו מתחייב על כך, כגון שלא עשה את ההוצאה בשלימות (עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים), והא דומיא [והרי בדומה] למראות נגעים שהוזכרו אף הם במשנה באותה לשון ("שנים שהם ארבעה") קתני [הוא שונה], מה התם כולהו לחיובא אף הכא כולהו לחיובא [מה שם כולם, כל הארבעה, הם לחיוב, אף כאן, לענין שבת, כולם לחיוב]!

אלא אמר רב פפא: התם [שם, במסכת שבת] שהוא עיקר הלכות שבת, תני חיובי ופטורי [הוא שונה גם את החיובים וגם את הפטורים], הכא חיובי תני ופטורי לא תני [כאן, במשנתנו, את החיובים הוא שונה ואת הפטורים אינו שונה].

ומקשים: חיובי מאי נינהו [חיובים מה הם] — יציאות, והרי יציאות תרתי הוא דהויין [הריהן שתים], ולא ארבע, כפי ששנינו במשנתנו! ומשיבים: הכוונה במשנתנו היא לשתים של הוצאה ושתים של הכנסה, שגם על ההכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד מתחייבים.

ומקשים: והא [והרי] "יציאות" קתני [הוא שונה] במשנה, ואינו מזכיר כלל הכנסה! אמר רב אשי: התנא, הכנסה נמי [גם כן] "הוצאה" קרי [הוא קורא] לה. ממאי [מניין] שכן הוא?