שית מאה וחד סרי הוי [שש מאות ואחת עשרה הן], שאותן קיבלנו מפי משה רבינו, ועוד: "אנכי ה' אלקיך" ו"לא יהיה לך" (שמות כ, ב— ג) שהן שתי הדברות הראשונות — מפי הגבורה (מפי ה' עצמו) שמענום, הרי מנין שש מאות ושלש עשרה.

(סימן דמשמ"ק ס"ק).

ודרש ר' שמלאי עוד שבא דוד המלך והעמידן את תרי"ג המצוות על אחת עשרה מצוות, דכתיב [שנאמר] "מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך מי ישכן בהר קדשך. הולך תמים ופועל צדק ודבר אמת בלבבו. לא רגל על לשנו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרבו. נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימר. כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח עשה אלה לא ימוט לעולם" (תהלים פרק טו), ומנויות פה אחת עשרה מידות שבזכותן זוכה אדם לחיי העולם.

ומפרטים: "הולך תמים" — זה הנוהג כאברהם, דכתיב [שנאמר] בו באברהם "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א).

"פועל צדק" — כגון אבא חלקיהו, שעבד כפועל ולא ביטל ממלאכתו אפילו כדי לומר "שלום", שהוא פועל צדק.

"ודובר אמת בלבבו" — כגון רב ספרא, שבא אליו אדם לקנות דבר בשעה שהיה קורא קריאת שמע, והוא הסכים להצעה בלבו אלא שלא יכול היה לדבר בשפתיו. ואותו אדם חשב שרב ספרא אינו מרוצה במחיר והוסיף עליו, אבל רב ספרא מכר לו כפי שקיבל עליו מתחילה בלבו.

"לא רגל על לשנו" — זה יעקב אבינו, שלא רצה להטעות את אביו, כדי לקבל את הברכות, דכתיב [שנאמר] "אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע" (בראשיתד כז, יב).

"לא עשה לרעהו רעה" — הכוונה היא לאדם שלא ירד לאומנות חבירו להתחרות בו שלא כדין.

"וחרפה לא נשא על קרבו" — זה המקרב את קרוביו, ואינו מרחקם מפני שמתבייש בהם.

"נבזה בעיניו נמאס" — זה חזקיהו המלך שגירר עצמות אביו הרשע, אחז, במטה של חבלים כשהביאו לקבורה, שנבזה בעיניו היה מי שנמאס לה'.

"ואת יראי ה' יכבד" — זה יהושפט מלך יהודה, שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, וקורא לו "אבי אבי, רבי רבי, מרי (אדוני) מרי".

"נשבע להרע ולא ימר" — כדברי ר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן בלשון נדר, כשהיה רוצה להימנע מלאכול אצל מישהו: אהא בתענית עד שאבא לביתי וכך היה מקיים, אף שמתחילה לא אמר אלא כדי שלא לאכול שם.

"כספו לא נתן בנשך" — כוונתו אפילו ברבית לגוי, שהיא מותרת מן הדין, והוא מחמיר על עצמו לא לקחת כלל.

"ושחד על נקי לא לקח" — כגון ר' ישמעאל בר' יוסי שאריסו הביא לו סלסלת פירות, כדרכו, וסירב לדונו, שמא יטה לבו לזכותו.

ובסוף כל זה כתיב [נאמר] "עשה אלה לא ימוט לעולם" (תהילים טו, ה). מספרים, כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה היה בוכה, אמר: מאן דעביד להו לכולהו [מי שעושה את כל אלה כולם] הוא שלא ימוט, הא [אבל] אם עושה רק חדא מינייהו [אחת מהן] — ימוט.

אמרו ליה [לו]: מי כתיב [האם נאמר] "עשה כל אלה"? "עשה אלה" כתיב [נאמר], אפילו בחדא מינייהו [באחת מהן] גם כן זוכה. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר ותפרש כך], הרי כתיב קרא אחרינא [נאמר כתוב אחר] לגבי העבירות החמורות שעונשן כרת "אל תטמאו בכל אלה" (ויקרא יח, כד), האם התם נמי [שם גם כן] תאמר שהכוונה היא הנוגע (הנטמא) בכל אלה הוא שמטמא, בחדא מינייהו [באחת מהן] לא? אלא לאו [האם אין] הכוונה, כשהוא אומר "בכל אלה" — באחת מכל אלה, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בעושה אחת מכל אלו, שלא ימוט לעולם.

ובהמשך דרשת ר' שמלאי נאמר: בא ישעיהו והעמידן על שש, דכתיב [שנאמר] "הלך צדקות ודבר מישרים מאס בבצע מעשקות נער כפיו מתמך בשחד אטם אזנו משמע דמים ועצם עיניו מראות ברע" (ישעיה לג, טו).

ומפרטים: "הלך צדקות" — זה הנוהג כאברהם אבינו, דכתיב [שנאמר] בו "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו... לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט).

"ודבר מישרים" — זה שאינו מקניט (מעליב) פני חבירו ברבים.

"מאס בבצע מעשקות" — כגון ר' ישמעאל בן אלישע, שאחר שקיבל מתנות כהונה מאדם — סירב לדונו, מחשש שוחד.

"נער כפיו מתמך בשחד" — כגון ר' ישמעאל בר' יוסי, כמסופר לעיל.

"אטם אזנו משמע דמים" כוונתו: זה דלא שמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיק [שאינו שומע בזלזולו של תלמיד חכם, ושותק], כגון ר' אלעזר בר' שמעון שהיה מקפיד בדבר זה.

"ועצם עיניו מראות ברע" — כדברי ר' חייא בר אבא על פסוק זה. שאמר ר' חייא בר אבא: "עוצם עיניו מראות ברע" — זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה בנהר ומרימות את בגדיהן, כדי שלא להירטב, ומתוך כך נחשף חלק מגופן.

וכתיב [ונאמר] באדם כזה המקיים את האמור לעיל: "הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו ניתן מימיו נאמנים" (ישעיה לג, טז).

בא מיכה והעמידן את המצוות על שלש, דכתיב [שנאמר] "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם (ה') אלהיך" (מיכה ו, ח).

ומסבירים: "עשות משפט" — זה הדין, כלומר שצריך לנהוג על פי מידת הדין, "אהבת חסד" — זה גמילות חסדים, "הצנע לכת" — זה רמז למצוות שנעשות בכעין תהלוכה, כגון הוצאת המת והכנסת כלה. ומעירים: והלא דברים קל וחומר, ומה דברים כהוצאת המת או הכנסת כלה שאין דרכן לעשותן בצנעא, שהרי הם דברים פומביים — אמרה תורה "והצנע לכת", שמי שמתעסק בזה צריך לעשות בצניעות, דברים שדרכם לעשותם בצנעא כגון מתן צדקה לנזקקים — על אחת כמה וכמה!

חזר ישעיהו והעמידן את המצוות על שתים, שנאמר "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה" (ישעיה נו, א). בא עמוס והעמידן על אחת, שנאמר "כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו" (עמוס ה, ד). מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן בר יצחק: אין זה מעמיד את כל המצוות על אחת, כי אימא [אמור, פרש]: דרשוני בכל התורה שהרי אין מפורש במה לדרוש! אלא כך יש לומר: בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד).

א אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום. משה אמר "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב" (דברים לג, כח), ומובן הדברים שישכון עם ישראל לבטח, רק כאשר יהיה במדרגה מעין יעקב אבינו — בא עמוס וביטלה, [שנאמר] "חדל נא מי יקום יעקב כי קטון הוא" (עמוס ז, ה), וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך "נחם ה' על זאת גם היא לא תהיה אמר ה' " (עמוס ז, ו).

משה אמר "ובגוים ההם לא תרגיע" (דברים כח, סה) — בא ירמיה ואמר "הלוך להרגיעו ישראל" (ירמיה לא, א) גם בהיותם בגלות.

משה אמר "פקד עון אבות על בנים" (שמות לד, ז) — בא יחזקאל וביטלה, שאמר "הנפש החטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד) ולא ישאו בנים בעוון אבותיהם.

משה אמר "ואבדתם בגוים" (ויקרא כו, לח) — בא ישעיהו ואמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור..."(ישעיה כז, יג).

אמר רב: מסתפינא מהאי קרא [מפחד אני מפסוק זה] שנאמר "ואבדתם בגוים". מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: דלמא [שמא] הכוונה היא כאבידה המתבקשת, שבעליה מחפש אותה, וכך ה' ישיב אבידה זו, דכתיב [שנאמר] "תעיתי כשה אבד בקש עבדך" (תהלים קיט, קעו)! אלא מסיפא [דקרא] [מסופו של אותו הפסוק] חשש רב, ממה שנאמר "ואכלה אתכם ארץ איביכם". מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: גם שם אפשר לומר דלמא [שמא] כאכילת קישואין ודילועין, שאין אוכלים אותם בשלמות ומשאירים מהם מקצת, וזרעיהם צומחים.

ב באותם עניינים של יסורי הגלות ותקוות הגאולה מספרים, וכבר היה רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע ור' עקיבא מהלכין בדרך במלכות רומי, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל, שהעיר היתה גדולה כל כך עד ששמעו את רעשי העיר ממרחק עצום, והתחילו חכמים אלה בוכין, ואילו ר' עקיבא היה משחק (צוחק). אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו גוים שמשתחוים לעצבים (לאלילים) ומקטרים לעבודה זרה יושבין בטח והשקט בעיר עצומה זו, ואנו, בית הדום רגלי אלהינו (בית המקדש) שרוף