משום הבערה ביום טוב. ואם איתא [יש] מקום לדבריך, שאין חילוק מלאכות ביום טוב — משום הבערה לא מחייב [מתחייב], דהא איחייב ליה [שהרי התחייב לו] באיסור מלאכה אחר ביום טוב, משום בשולו! ענה לו: אפיק [הוצא] ממנין חמשת חיובי המלקות איסור הבערה, שבאמת אינו לוקה עליו, ועייל [והכנס] איסור אחר — גיד הנשה של נבילה, שהיה זה גיד הנשה של נבילה, ועבר על איסור נוסף של אכילת נבילה.

ומקשים: והתני [והרי שנה] ר' חייא בברייתא, כסיכום לחמשת חיובי המלקות שבמשנה זו: לוקה שתים על אכילתו ושלש על בשולו, ואי איתא [ואם יש] מקום לדבריך אלו, שיש להוציא הבערה ולהכניס אכילת גיד הנשה של נבילה, אם כן שלש על אכילתו הוא חייב, שהרי הוא חייב משום אכילת גיד, אכילת בשר בחלב, ואכילת נבילה! אלא כך צריך לומר: אפיק [הוצא] מן המנין איסור הבערה, ועייל [והכנס] איסור אחר, והוא שעשה זאת בעצי אשירה (עץ שהוקדש לעבודה זרה), ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו, מקור איסורו, מכאן] מפסוק זה, שנאמר "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח), שאסור ליהנות מעבודה זרה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: אם עצי אשירה הם, ולילקי נמי [ושילקה גם כן] משום "לא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו), והיה צריך להוסיף לאו נוסף על החמישה! אלא כך צריך לומר: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שבישלו בעצי הקדש, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו, מקור איסורו מכאן] שנאמר "ואשריהם תשרפון באש... לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ג—ד), שאסור להשמיד חפץ שבקדושה, והעושה כן עובר בלאו.

א על מנין הלאווים שבמשנתנו, במי שחורש, הקשו חכמים, סימן לשמות החכמים שהתקשו בדבר. שנבא"י שנ"ז (הו שעיא, ח נ ניא, א בהו, א בי י, א שי, רבי נ א, ז עירא).

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הושעיא: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] בתוך האיסורים איסור הזורע בנחל איתן, שהיה חורש במקום שערפו בו את העגלה הערופה, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו, מקור איסורו מכאן] שנאמר "והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע" (דברים כא, ד), שמפרשים אותו כאיסור להבא, שמאז העריפה בנחל אסור עוד לעבוד בו!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב חנניא: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] איסור המוחק את השם בהליכתו תוך כדי שהוא הולך וחורש, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו מכאן] "ואבדתם את שמם וגו' (ו)לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ג— ד)!

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אבהו: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] שבתוך כדי כך היה קוצץ את בהרתו (את נגע הצרעת שהיתה עליו), ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו מכאן] "השמר בנגע הצרעת" (דברים כד, ח), ו"השמר" הוא לשון לאו, שאסור להסיר את הנגע!

מתקיף לה [מקשה על כך] אביי: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] שהיה באותו זמן מזיח החושן מעל האפוד, וכן המסיר בדי ארון העדות, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו מכאן] שנאמר "בטבעות הארון יהיו הבדים (ו)לא יסרו ממנו" (שמות כה, טו), וכן לגבי החושן נאמר "ולא יזח החשן מעל האפוד" (שמות כח, כח)!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] את החורש בעצי אשירה, שהיתה המחרישה עצמה עשויה מעצים אלה, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו מכאן] "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח)!

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] הקוצץ אילנות טובות, שקוצצם עם חרישתו, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו מכאן] "כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת" (דברים כ, יט)!

אמר ליה [לו] ר' זעירא לר' מני: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] כגון דאמר [שאומר] "שבועה שלא אחרוש ביום טוב" ועבר על השבועה! ענה לו ר' מני: התם [שם] לא חלה שבועה זו עליו, כי מושבע ועומד מהר סיני הוא שלא לחרוש, ואין שבועה חלה על שבועה. אמר ליה [לו]: בכל זאת אפשר שתחול שבועה זו, כגון דאמר [שאומר] "שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביום טוב", דמגו [שמתוך] שחלה עליה [עליו] שבועה בחול — חלה עליה נמי [עליו גם כן] ביום טוב! ענה לו ר' מני: מידי דאיתיה [דבר שישנו] בשאילה לא קתני [שנה במשנה], שלא מנה איסורים שאפשר להתירם אם יישאל לחכם, וכיון שיכול להישאל לחכם על השבועה ויתיר לו, אין בזה לאו ודאי.

אמר לו ר' זעירא: וכי לא שנה שם דבר שאפשר להישאל עליו? והרי נזכר במשנה הקדש, שחרש בבהמות הקדש, ואדם יכול להישאל על נדר ההקדש ולבטלו! ענה לו: מדובר במשנה בבכור, שקדושתו מרחם, ואי אפשר להישאל על איסורו. וחזר והקשה: והרי הובא במשנה גם איסור טומאה של נזיר שיכול להישאל על נדר נזירותו! השיב לו ר' מני: מדובר שם בנזיר שמשון שאין התרה לנדרו.

ודחה ר' זעירא: וכי נזיר שמשון בר איטמויי [בן טומאה] למתים הוא? והרי נזירות כנזירות שמשון אינה כוללת איסור טומאה למתים, כמו שמצאנו בשמשון עצמו שנטמא למתים! אלא צריך לתרץ כי הסיבה שלא נאמר במשנה גם שאדם זה עבר על שבועתו, היא משום שהאי תנא [תנא זה] איסור כולל לית ליה [אין לו], שלדעתו אין איסור חל על איסור גם במקרה כזה. ולכן, הואיל וכבר נאסר מן התורה לחרוש ביום טוב, אינו מוסיף דבר במה שנשבע שלא לחרוש גם ביום חול.

ב אגב דברים אלה אמר ר' הושעיא: המרביע שור פסולי המוקדשים (שור שהוקדש ונפל בו מום), הרי אף שיצא מקדושתו לכמה דברים — יש בו עדיין מקצת קדושה, כגון שאסור לעבוד בו, ואם הרביע עליו (כגון שהיה נקבה) — לוקה שנים, אחת משום עבודה בפסולי המוקדשים, ואחת משום כלאיים. לפי שהכתוב עשה את פסולי המוקדשים כשתי בריות, בהמת הקדש ובהמת חולין, ואם מרביע עליו שור — הריהו כמרביע עליו בהמה ממין אחר, ועובר על איסור כלאיים. וכן אמר ר' יצחק: המנהיג כגון שחורש בשור פסולי המוקדשים — לוקה, וטעמו שהרי גוף אחד הוא, ועשאו הכתוב כשני גופים, והמנהיג שתי בהמות שונות יחד — לוקה.

ג משנה כמה מלקות מלקין אותו את המחוייב מלקות — ארבעים חסר אחת, שנאמר "והכהו לפניו כדי רשעתו במספר, ארבעים יכנו לא יוסיף..." (דברים כה, ג— ד), ואנו דורשים את הכתובים, ומצרפים את סוף הפסוק הראשון לתחילת הפסוק השני, וקוראים כאילו היה כתוב יחד "במספר ארבעים", כלומר מנין שהוא סמוך לארבעים. ר' יהודה אומר: ארבעים שלימות הוא לוקה, והיכן הוא לוקה את המכה היתירה שאיננה בכפולות של שלוש (שהרי כמבואר להלן מחלקים את המלקות לשלוש) — בין כתפיו.

אין אומדין אותו, כדי לפסוק כמה מכות הוא יכול לקבל, אלא במכות ראויות להשתלש להתחלק לשלוש, כגון שאם יכול ללקות עשרים — יפסקו לו שמונה עשרה. ועוד הלכה בענין האומדן: אמדוהו הרופאים שיכול לקבל ארבעים מלקות, ולוקה בפועל מקצת מהן,