מאימתי מחייבין עליהם מיתה את הזר שאכלם — משיראו פני הבית (בית המקדש), כלומר משיכנסו לתחום המקדש. ומעירים: כמאן [כדעת מי] אמר הלכה זו — כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: בכורים שהיו מקצתן בחוץ לבית המקדש ומקצתן בפנים, אותם שבחוץ — הרי הן נחשבים כחולין לכל דבריהם (דיניהם), שבפנים — הרי הן כהקדש לכל דבריהם.

א אמר רב ששת: בכורים, הנחה ליד המזבח — מעכבת בהן, קרייה (קריאה) — אין מעכבת בהן.

ומעירים: כמאן [כדעת מי] — כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' יוסי אומר שלשה דברים משום (בשם) שלשה זקנים, וזה אחד מהם, ר' ישמעאל אומר: יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה (לאחר חורבן הבית) בירושלים, ויאכלנו? ולכאורה דין (סברה) הוא, שיש מקום ללמוד שאסור הדבר מסברה, שכן קרבן בכור טעון הבאת מקום שצריך להביאו למקדש לזובחו שם, ומעשר שני טעון הבאת מקום לירושלים, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית — אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית.

ויש לדחות: מה לבכור שכן טעון (חייב) מתן דמים והקרבת אימורין (חלקים פנימיים של הקרבן) לגבי מזבח, ולכן כשאין המקדש בנוי אין מביאים אותו. מה שאין כן במעשר שני, שצריך רק לאוכלו בירושלים! ומשיבים: בכורים יוכיחו, שהם אינם טעונים מתן דמים, ובכל זאת הם מובאים ונאכלים רק בפני הבית. ויש לדחות ראיה זאת: מה לבכורים — שכן טעונים הנחה לפני המזבח, אבל מעשר שני שאינו טעון מזבח — שמא צריך להביא אותו גם בזמן הזה לירושלים ולאוכלו שם,

תלמוד לומר: "ואכלת לפני ה' אלהיך... מעשר דגנך... ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יד, כג), מקיש (משווה) הכתוב מעשר לבכור, מה בכור אינו נאכל אלא לפני הבית — אף מעשר אינו נאכל אלא לפני הבית. ומכאן מוכיח רב ששת את דבריו: ואם איתא [יש] שקריאה מעכבת ביכורים, מדוע נאמר רק "מה לביכורים שכן טעונים הנחה"? ליפרוך [שיקשה אחרת]: מה לבכורים — שכן טעונין קרייה וגם הנחה!

אמר רב אשי: מה שלא נזכרה קריאה — אין זו הוכחה, שהרי נהי דעיכובא ליכא [גם אם אמנם שעיכוב אין] בקריאה, ואולם מצוה מי ליכא [האם אין] בכך? ולכל הדעות מצוה היא לקרוא, ומכל מקום לימא [שיאמר] שיש מצוה בקריאה וליפרוך [ויפרוך] גם בכך את הראיה מביכורים, שבביכורים יש מצות קריאה לכתחילה, מה שאין כן במעשר! אלא אמר רב אשי, טעם אחר יש שלא הוזכרה כאן קריאה: כיון דאיכא [שיש] בכורי הגר, דבעי למימר [שהוא צריך לומר] "באתי אל הארץ אשר נשבע [ה'] לאבתינו" (דברים כו, ג) ולא מצי אמר [ואינו יכול לומר] זאת, שהרי לאבותיו של הגר לא נשבע ה', ולכן הוא מביא ביכורים ואינו קורא, משום כך לא פסיקא ליה [אין זה חתוך, מוחלט, לו], כדי שיוכל להקשות ממנו.

ושואלים: מדוע צריך התנא ללמוד שאין מביאים מעשר שני לירושלים בזמן הזה מההיקש בכתוב? וליהדר דינא [ושיחזור יהפוך, את הדין] ותיתי [ותבוא] לו ההוכחה בדרך הלימוד של "מה הצד", שישווה מצד אחד לביכורים ומצד שני לבכור, וילמד מן הצד השווה לשניהם — שטעונים הבאת מקום — שגם מעשר שטעון הבאת מקום, איננו טעון הבאה שלא בפני הבית! ומשיבים: משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך] השוואה זו, ולומר: מה להצד השוה שבהן — שעל כל פנים כן יש בהן צד מזבח, מה שאין כן במעשר.

ושואלים: ומאי קסבר [ומה סבור] ר' ישמעאל כשהניח מתחילה שבכור טעון הבאה רק בפני הבית? אי קסבר [אם הוא סבור] בכלל שקדושה ראשונה של המקדש קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, והמקום נשאר מקודש גם כשאין בית המקדש בנוי, אם כן אפילו בכור נמי [גם כן] יביא אותו למקום המקדש, ויקריב אותו במזבח כלשהו וייאכל, אי קסבר [אם הוא סבור] שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא — אפילו בכור נמי תבעי [גם כן תישאל] השאלה במקרה דומה (כמבואר להלן), האם הוא נאכל בירושלים!

אמר רבינא: לעולם יש לומר כי קסבר [סבור הוא]: קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, ומדוע פשוט לנו שאינו נאכל? הכא [כאן] מדובר בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית, וחרב הבית, ועדיין בשרו קיים. וטעם הדבר הוא משום שמקשינן [מקישים, משווים אנו] בשרו לדמו, מה דמו צריך להיות נזרק במזבח — אף בשרו אינו נאכל אלא בזמן מזבח. ובעקבות כך מקיש (ומשווה) גם דין מעשר לדין בכור, לומר שאף אכילת מעשר תלויה בקיום הבית.

ושואלים: וכי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד לדין אחר בהקש? והרי אנו יודעים שבכל דיני קדשים אין למדים למד מלמד (דבר שנלמד באחת המידות שהתורה נדרשת בהם) אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכל ענין צריך מקור לעצמו! ומשיבים: מעשר דגן חולין הוא, ולכן לא חלה לגביו הגבלה זו שיש בדיני קדשים, שלענין חולין למדים גם למד מלמד.