קורא את השם על חלק מסויים מן התבואה שהוא יהא מעשר עני, ואולם אינו צריך להפריש ולתת בפועל.

ומציעים: מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בזה הם חולקים], דמר סבר [שחכם זה, חכמים, סבור]: דבר שלא הופרש ממנו מעשר עני בודאי — מעשר עני טובלו, שהתבואה היא טבל, ולכן גם בספק צריך להפריש. ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: אפילו ודאי — אינו טובלו מעשר עני, ולפיכך בספק אין הוא צריך אפילו לקרוא את השם? אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אי הכי [אם כך] אתה מפרש את המחלוקת, אדמיפלגי [עד שהם חלוקים] בספיקו בדמאי, ליפלגו [שיחלקו] בודאי, האם הוא טבל כשוודאי לא הפריש מעשר עני!

אלא צריך לחזור מפירוש ראשון, ולומר דכולי עלמא [לדעת הכל] לא הפריש מעשר עני ודאי — טובלו. והכא בהא קא מיפלגי [וכאן בדבר זה נחלקו], מר סבר [חכם זה, ר' אליעזר, סבור]: לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני של דמאי כלומר, אין עמי הארץ חשודים שלא הפרישו מעשר עני. ומדוע, כיון דממונא [שממון] הוא, ואין בו קדושה, לכן אפרושי מפריש [מפריש], אף כי בפועל אינו נותן אותו לעניים. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: כיון דטריחא ליה מילתא [שטורח הוא לו הדבר] — לא מפריש אף מעשר עני.

א במשנה נחלקו: כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב, ר' שמעון אומר: כל שהוא, וחכמים אומרים: כזית. אמר רב ביבי אמר ר' שמעון בן לקיש: מחלוקת זו היא בחטה, אם אכל חטה אחת של טבל. אבל בקמח — דברי הכל איננו חייב אלא אם אכל כזית. ור' ירמיה אמר ר' שמעון בן לקיש: כמחלוקת בזו בחיטה, כך מחלוקת בזו בקמח.

ומנסים להביא ראיה, תנן [שנינו במשנה] אמר להם ר' שמעון: אי (אין) אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב? אמרו לו: חייב עליה מפני שהיא כברייתה. אמר להן: אף חטה אחת כברייתה. ונדקדק מדברי ר' שמעון: חטה — אין [כן], קמח — לא. שאף הוא אינו מחייב על אכילת קמח אלא באכילה חשובה שהיא כזית, כדברי רב ביבי בשם ר' שמעון בן לקיש!

ומשיבים: ר' שמעון לדבריהם על פי שיטתם של חכמים קאמר להו [אומר להם], וכך צריך להבין: לדידי [לשיטתי] אפילו אם אכל קמח כל שהוא נמי [גם כן] חייב. אלא לדידכו אודו לי מיהת [לשיטתכם הודו לי על כל פנים] שחטה אחת, שהיא כברייתה חייב עליה. ורבנן [וחכמים] אומרים: בריית נשמה (יצור חי) — חשובה נחשבת לדבר לעצמו, חטה אחת — לא חשובה. ומעירים, תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' ירמיה שאף לענין קמח חלק ר' שמעון, שכך שנינו, ר' שמעון אומר: האוכל איסור כל שהוא נדון למכות, לא אמרו שיעור כזית אלא לענין קרבן שאינו מתחייב קרבן על אכילת איסור בשגגה אלא אם כן אכל כזית.

ב משנה כהן האוכל בכורים עד שלא (לפני) שקרא עליהם המביאם את הדברים שצריך מביא הביכורים לומר בשעת הבאת בכורים (ראה דברים כו, ג— י), וכן האוכל קדשי קדשים חוץ לקלעים (לקלעי החצר של המשכן), ובמקדש בירושלים — מחוץ לעזרה. וכן האוכל קדשים קלים או מעשר שני חוץ לחומה של ירושלים. וכן השובר את העצם בקרבן פסח הטהור, בכל אלה — הרי זה לוקה ארבעים מלקות. אבל המותיר עד בוקר יום חמישה עשר בניסן מן הבשר בקרבן פסח הטהור, וכן השובר עצם בפסח הטמא — אינו לוקה ארבעים.

הנוטל מן הקן אם על הבנים, ועובר על דברי התורה שאסרה ליטול אותה יחד עימם, ר' יהודה אומר: לוקה על מה שעשה, ואינו משלח, אינו צריך עוד לשלח את האם לאחר שלקחה. וחכמים אומרים: משלח, ואז אינו לוקה. וזה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה גם מצות קום עשה — אין חייבין עליה מלקות, אלא יקיים את העשה.

ג גמרא על האמור במשנה בענין כהן שאוכל ביכורים לפני שקרא עליהם מי שהביאם, שהוא לוקה, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: משנתנו זו היא דברי ר' עקיבא סתימתאה שרגילים דבריו להיאמר במשנה בסתם, ללא ציון שמו. אבל חכמים אומרים: בכורים ההנחה שלהם ליד המזבח — מעכבת בהן, ובלי זה אסורים הם באכילה, אבל קריאה — אין מעכבת בהן, ואם הניח ולא קרא, אינו לוקה האוכלם.

ושואלים: ולימא [ושיאמר] ר' יוחנן שזו דברי ר' שמעון סתימתאה שהרי מצאנו במפורש שזו שיטת ר' שמעון, ולמה ציין את שיטת ר' עקיבא שאינה מפורשת? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו] שר' עקיבא כר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], אף שלא נתפרש הדבר.

ומבררים: מאי [מה] הם דברי ר' שמעון אלה? דתניא [ששנויה ברייתא] בענין הדברים האסורים באכילה מחוץ לירושלים: נאמר "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך" (דברים יב, יז), ודרשו: "ותרומת ידך" — אלו בכורים.

אמר ר' שמעון: מה בא כתוב זה ללמדנו? אם לאסור לאוכלן חוץ לחומה, שחייבים לאוכלם בירושלים בלבד — הרי דבר זה נלמד בקל וחומר ממעשר שני, הקל יותר בדינו מן הביכורים, ובאופן זה: ומה מעשר הקל, מי שאוכלן חוץ לחומה לוקה — בכורים לא כל שכן? הא [הרי] לא בא הכתוב אלא לאוכל מבכורים עד שלא קרא עליהם, לומר שהוא לוקה.

וממשיכה הברייתא במדרש הפסוק: נאמר "ונדבתיך" — זו תודה ושלמים, שבאים מנדבת לבו של אדם. אמר ר' שמעון: מה בא כתוב זה ללמדנו? אם לאוכל קרבנות אלו חוץ לחומה — דבר זה נלמד בקל וחומר ממעשר שני שאסור לאוכלו חוץ לחומה, למרות שאינו קרבן, ולוקים עליו. הא [הרי] איפוא לא בא הכתוב אלא ללמד לאוכל בתודה ובשלמים לפני זריקה של הדם על המזבח, קודם שהותרו באכילה, שהוא לוקה.

ועוד דרשו: "ובכרת" — זה הבכור. אמר ר' שמעון: מה בא כתוב זה ללמדנו? אם לאוכלן חוץ לחומה — קל וחומר ממעשר שני, אם לאסור לאוכלם לפני זריקה — קל וחומר מתודה ושלמים שהם קלים יותר, שהם נאכלים לישראלים. הא [הרי] לא בא הכתוב אלא לזר, שאינו כהן, האוכל מן הבכור אפילו לאחר זריקה — שהוא לוקה.

ועוד דרשו: "בקרך וצאנך" — זו חטאת ואשם, שהם קדשי קדשים, ונאכלים רק בעזרה. אמר ר' שמעון: מה בא זה ללמדנו?

אם לאוכלן חוץ לחומה — קל וחומר ממעשר, אם לאסור לאוכלם לפני זריקה — קל וחומר מתודה ושלמים שהם קדשים קלים, אם לאסור לאוכלם לאחר זריקה — קל וחומר מבכור, שנאכל גם מחוץ לעזרה. הא [הרי] לא בא הכתוב אלא ללמד לאוכל מחטאת ואשם אפילו לאחר זריקה חוץ לקלעים (מחוץ לעזרה) שהוא לוקה.

עוד נאמר בכתוב שם "נדריך" — זו עולה, שהיא קדשי קדשים ועולה כליל למזבח. שאדם מביאה כנדר, ואינה חובה על האדם. אמר ר' שמעון: מה בא זה ללמדנו?

אם לאוכלן חוץ לחומה — קל וחומר ממעשר, אם לאוכלם לפני זריקה — קל וחומר מתודה ושלמים, אם שיאכלם זר לאחר זריקה — קל וחומר מבכור, אם לאוכלם חוץ לקלעים — קל וחומר מחטאת ואשם, הא [הרי] לא בא הכתוב ל