והאמר [והרי אמר] רב יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן: רבי, ור' יהודה בן רועץ, ובית שמאי, ור' שמעון, ור' עקיבא, כולהו סבירי להו [כולם סבורים] יש אם למקרא שהבסיס למדרש הוא דרך הקריאה המקובלת של הכתובים, ולא מסורת הכתב, ואיך אפשר לפרש את דברי רבי על פי שיטה אחרת? ומשיבים: היינו דקאמר להו [זהו הטעם שהוא, רבי, אמר להם לחכמים] "ועוד". כלומר, אם סבורים אתם שיש אם למסורת — הרי ראיה אחת, ואם לא — יש לי ראיה אחרת לדבר.

אמר רב פפא: מאן דשדא פיסא לדיקלא [מי שזרק רגב אדמה לדקל] ואתר תמרי, ואזול תמרי וקטול [והשיר תמרים מהעץ, והלכו התמרים ונפלו על אדם והרגו אותו], באנו בשאלה זו למחלוקת של רבי ורבנן [וחכמים] כשמבקע עצים וניתזת חתיכה מן העץ והורגת, שלדעת רבי גולה ולדעת חכמים אינו גולה. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי זו לכאורה אותה מחלוקת, ומה צורך יש להשמיענו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] נפילת התמרים אינה נחשבת כדבר הנעשה מכוחו, אלא ככח כחו דמי [נחשב], וגם לרבי אינו חייב גלות, קא משמע לן [משמיע לנו] שאין הדבר נחשב כוח כוחו אלא מכוחו ממש.

ושואלים: אם כן, אלא כח כחו לדעת רבי היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה], שבו גם הוא פוטר מגלות, היכן יש דוגמא לכך? ומשיבים: כגון דשדא פיסא ומחיה לגרמא [שזרק רגב והיכה בעצם, בענף של הדקל], ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא [והלך הענף והיכה את אשכול התמרים] ואתר תמרי [והשיר תמרים], ואזול תמרי וקטול [והלכו התמרים והרגו], שזה נקרא כוח כוחו.

א משנה הזורק אבן לרשות הרבים והרג את הנפש — הרי זה גולה. ר' אליעזר בן יעקב אומר: אם מכשיצאתה (לאחר שיצאה) האבן מידו הוציא הלה ההרוג את ראשו וקבלה (נפגע בה) — הרי זה פטור, כי בשעה שזרק את האבן לרשות הרבים לא היה שם אדם.

זרק את האבן לחצרו שלו והרג, אם הוא באופן שיש רשות לניזק ליכנס לשם — גולה, ואם לאו — אינו גולה. שנאמר בפרשת ערי מקלט: "ואשר יבא את רעהו ביער" (דברים יט, ה), ויש ללמוד: מה היער רשות שווה לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל מקום שרשות לניזק ולמזיק להכנס לשם חייב ההורג גלות. יצא מכלל זה חצר בעל הבית, שאין רשות שווה לניזק ולמזיק ליכנס לשם, שהרי הניזק אינו רשאי להיכנס לחצר חבירו, ובעל הבית פטור מגלות.

אבא שאול אומר: אפשר ללמוד מפסוק זה לימוד נוסף, מה חטבת עצים שהוזכרה בפסוק הריהי דבר רשות, שהוא רשאי לעשותו או לא לעשותו, אף כל גולה בשגגה הוא דווקא כאשר ההריגה בשוגג היתה מתוך מעשה של רשות, יצא מכלל זה האב המכה את בנו, וכן הרב הרודה (המעניש) את תלמידו, א ו שליח בית דין המכה, שכיון שכל אלה עושים מצוה, אם גרמו בשגגה להרוג את הנפש — אינם חייבים גלות.

ב גמרא שנינו במשנה שהזורק אבן לרשות הרבים והרג — הרי זה גולה. ותוהים: הזורק לרשות הרבים, הלא מזיד הוא, שהרי יודע הוא שמצויים שם אנשים, והרי זה כמזיד! אמר רב שמואל בר יצחק: כאן לא מדובר בזורק אבן סתם, אלא בסותר (הורס) את כותלו ופגעה אחת האבנים מן הכותל באדם. ומשיבים: גם זה כמזיד הוא, איבעי ליה לעיוני [צריך היה להסתכל] אם ישנו אדם בצד האחר! ומשיבים: מדובר בסותר את כותלו בלילה, שאין אנשים מצויים. ודוחים: בלילה נמי איבעי ליה לעיוני [גם כן היה צריך להסתכל] תחילה לפני שזרק את האבן, שכיון שרשות הרבים היא, שמא הולכים שם בני אדם!

ומשיבים: מדובר בסותר את כותלו לתוך אשפה, שבמקרה זה לא היה צריך להביא בחשבון שיש שם אנשים. ותוהים: האי [אותה] אשפה היכי דמי [איך היתה בדיוק]? אי שכיחי [אם מצויים] בה רבים, כגון שהולכים להיפנות בה לצורכיהם — אם כן פושע הוא, אי לא שכיחי [אם לא מצויים] בה רבים, הרי אף שהיא רשות הרבים מבחינת היותה שייכת לרבים, מכל מקום אנוס הוא, שלא היה לו להעלות על דעתו שיש שם אדם!

אמר רב פפא: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה של אשפה העשויה ליפנות שאנשים ניפנים בה בלילה, ואין עשויה ליפנות בה ביום, ואיכא דמקרי ויתיב [ואולם יש שאדם ניקרה מזדמן ויושב] ועושה שם את צרכיו בכל זאת. פושע לא הוי [איננו] הזורק את האבן — דהא [שהרי] אינה עשויה ליפנות בה ביום, ומצד שני, אונס נמי לא הוי [גם כן אין זה], דהא איכא דמקרי ויתיב [שהרי יש שאדם מזדמן ויושב שם], והיה לו להביא בחשבון שיש אפשרות כגון זו, ולכן דינו כשוגג שגולה.

ג שנינו במשנה שר' אליעזר בן יעקב אומר שאם הנפגע הוציא את ראשו לאחר שנזרקה האבן לרשות הרבים — הזורק פטור. ומביאים עוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת" (דברים יט, ה) — פרט למי שממציא את עצמו ונהרג. מכאן אמר ר' אליעזר בן יעקב: אם משיצתה האבן מידו הוציא הלה הנפגע את ראשו וקבלה, ונהרג — פטור.

ושואלים: למימרא [האם לומר] שהביטוי "ומצא" מעיקרא משמע [מתחילה משמעו]? כלומר, ש"מצא" הוא דבר שהיה מצוי עוד קודם המעשה? ורמינהי [משליכים, מראים סתירה]: נאמר במי שמכר משדה אחוזתו וזכותו לפדותה: "והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו" (ויקרא כה, כו) — פרט למוכר לצורך זה מה שהיה מצוי כבר בידו קודם לכן, בזמן שמכר שדה זה. לומר שלא ימכור קרקע שיש לו במקום רחוק ויגאול בקרוב, או ימכור בקרקע רעה ויגאול ביפה, שהוא אינו רשאי להשתמש בזכות שלו לגאול את השדה. ומפרשה זו משמע ש"מצא" הוא דבר שנמצא לאחר זמן, ולא שהיה מצוי קודם לכן!

אמר רבא: אין זו קושיה, הכא מענייניה דקרא והתם מענייניה דקרא [כאן מעניינו של הכתוב ושם מעניינו של הכתוב], שכל אחד מהם מובן לפי עניינו והקשרו. ומפרטים: התם מענייניה דקרא [שם מעניינו של הכתוב], שנאמר "ומצא" דומיא [בדומה] למה שנאמר "השיגה ידו", מה השיגה ידו כוונתו מהשתא [מעכשיו], שהרי אם היתה משגת ידו קודם לא היה מוכר כלל, אף "מצא" נמי מהשתא [גם כן פירושו מעכשיו] ולא שהיה מצוי קודם לכן. ואילו הכא מענייניה דקרא [כאן, בענין גלות, מעניינו של הכתוב], "ומצא" דומיא [בדומה] ליער, מה יער הריהו מידי דאיתיה מעיקרא [דבר שישנו מתחילה], אף "ומצא" נמי [גם כן] מידי דאיתיה מעיקרא [דבר שישנו מתחילה].

ד שנינו במשנה בענין הזורק את האבן, שלדעת אבא שאול יש ללמוד מן הפסוק "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים", שכשם שחטיבת העצים היא רשות, אף כל רוצח בשגגה החייב גלות הוא זה העושה מעשה של רשות, ולא של מצוה. אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: ממאי [ממה, מנין] שמחטבת עצים של רשות אנו למדים? דלמא [שמא] מדובר מחטבת עצים של סוכה שחוטב עצים לצורך סוכתו, ומחטבת עצים של מערכה כלומר, לצורך עריכתם על גבי המזבח, שחטיבת עצים של מצוה היא, ואפילו הכי [כך] אמר רחמנא ליגלי [הכתוב שיגלה]! אמר ליה [לו] רבא: כיון שבמקרים אלו, אם הבא לחטוב עצים מצא עץ חטוב כבר אינו חוטב, ואם כן לאו [אין זו] מצוה, השתא נמי [עכשיו גם כן], אף על פי שהוא עושה זאת לצורך מצוה — לאו [אין זו] מצוה. שאין חטיבת העצים מעשה מצוה לעצמו, אלא רק אמצעי עבור המצוה.

איתיביה [הקשה לו] רבינא לרבא ממה ששנינו במשנתנו: יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין. ולפי אותה סברה שהעלית, לימא [נאמר] בענין האב המכה את בנו: כיון שאילו היה הבן גמיר [לומד] לאו [לא היתה] מצוה להכותו, השתא נמי [עכשיו גם כן], כשמכה אותו לצורך, לאו [אין זו] מצוה, ולכן הוא צריך לגלות! ענה לו רבא: התם אף על גב דגמיר [שם אף על פי שהבן לומד] מצוה היא להכותו מפעם לפעם, דכתיב [שנאמר] "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך" (משלי כט, יז).

הדר [חזר] ואמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי [לא דבר של ממש הוא שאמרתי], האופן בו הוכחתי שהפסוק בענין הורג בשגגה אינו עוסק בחטיבת עצים של מצוה. אלא יש להוכיח זאת מן הלשון "ואשר יבא את רעהו ביער", שמן הלשון "אשר" יש להבין כי מה יער שמדובר עליו בפסוק זה הוא באופן דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל [שאם רוצה אדם נכנס ואם רוצה אינו נכנס], ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שמדובר בפסוק על מי שחוטב עצים למצוה, מי סגיא דלא עייל [האם יש אפשרות האם רשאי שלא להיכנס]?

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: והאם כל היכא דכתיב [מקום בתורה שנאמר] "אשר", מדבר רק במקרה דאי בעי [שאם רוצה] הוא, ולא מחמת מצוה או כורח? אלא מעתה מה שנאמר "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא... כי את מקדש ה' טמא" (במדבר יט, כ), מדבר לפי זה דווקא במקרה שאי בעי מיטמא אי בעי לא מיטמא [שאם הוא רוצה הוא נטמא אם הוא רוצה אינו נטמא], שנטמא בדבר הרשות. ואם כן, אם נטמא מפני שטיפל במת מצוה, דלא סגי דלא מיטמא [שאי אפשר שלא ייטמא לו], שהרי כל המוצאו חייב לטפל בקבורתו, הכי נמי [כך גם כן] נאמר שפטור כשהוא נכנס טמא למקדש?

ענה לו רבא: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב] באותו ענין