חסר קורטוב, שנפל לתוכן קורטוב יין והשלימן לשלושה לוגים, ומראיהן של המים המעורבים כמראה יין, ונפלו למקוה חסר — לא פסלוהו. וכן שלשה לוגין מים שאובים חסר קורטוב, שנפל לתוכן קורטוב חלב ומראיהן כמראה מים, שהרי החלב אין לו צבע ניכר במים, ונפלו למקוה חסר — לא פסלוהו, שהרי לא היו כאן שלושה לוגים שלמים של מים, אבל אם היו שלושה לוגים שלמים — פוסלים את המקוה.

ר' יוחנן בן נורי אומר: הכל כלומר, כל מקרה ומקרה נידון הולך (נקבע) אחר המראה ולכן, אם היה למים המעורבים מראה יין — לא פסלו את המקוה, ואם היה להם מראה מים — פסלוהו. ואפשר לומר שדעת רב יהודה בשם רב היא כשיטה זו, שהכל הולך אחר המראה, ולכן כיון שמראה שלושת הלוגים של המים הוא כמראה יין — אינם פוסלים את המקוה. ואילו ר' חייא סבור כדעת התנא הראשון, שהכל תלוי בכמות המים, וכיון שהיו שלושה לוגין מלאים של מים — הריהם פוסלים, גם אם מראיהם מראה יין.

ושואלים: הא מיבעיא בעי לה [הרי דבר זה שאל, נסתפק בו] רב פפא. דבעי [ששאל] רב פפא: האם רב תני [שונה] בנוסחת משנה זו "חסר קורטוב" ברישא [בתחילה], אבל שלשה לוגין מים, אפילו מראיהם כיין, לתנא קמא פסלי [לדעת התנא הראשון פוסלים], ואתא [ובא] ר' יוחנן בן נורי למימר [לומר]: הכל הולך אחר המראה, והואיל ומראיהם מראה יין — אינם פוסלים. ורב אומר כר' יוחנן בן נורי.

או דלמא [שמא] רב לא תני [שונה] "חסר קורטוב" ברישא [בתחילה], אלא: שלושה לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין. ולשיטה זו אף תנא קמא סבור שאם מראיהם כיין — אינם פוסלים, ור' יוחנן בן נורי כי פליג [כאשר הוא חולק] — רק אסיפא [על הסוף] הוא דפליג [שחולק], במקרה שהיו שלושה לוגים חסר קורטוב, ונוסף להם קורטוב חלב, שלדעת התנא הראשון, הואיל ואין כאן שלושה לוגים מים — אינם פוסלים, ואילו ר' יוחנן בן נורי מחמיר ואומר שהם פוסלים, משום שמראיהם כמראה מים,

ואם כן רב שאמר ששלושה לוגים שנפל לתוכם יין וצבעם אינם פוסלים — כדברי הכל אמר?

ומשיבים: זה אינו קושי, לרב פפא מיבעיא ליה [מסופק היה לו הדבר], לרבא פשיטא ליה [היה פשוט לו] איך צריך לשנות את המשנה ולהבינה.

ובענין זה מביאים מה שאמר רב יוסף: לא שמיעא לי הא שמעתא [שמעתי את ההלכה הזו] ביחס לספק של חסר קורטוב, אמר ליה [לו] אביי: את אמרת לה ניהלן [אתה עצמך אמרת לנו אותה], אלא שבתוך מחלתך שכחת, והכי אמרת ניהלן [וכך אמרת לנו], שרב לא תני [שונה] "חסר קורטוב" ברישא [בתחילה], ור' יוחנן בן נורי אסיפא פליג [רק על הדין שבסוף הוא חולק], ורב שאמר כדברי הכל.

א ועוד בענין דומה, אמר רב יהודה אמר רב: חבית מליאה מים שאובים שנפלה לים הגדול, הטובל שם במקום שנפלו מי החבית — לא עלתה (הועילה) לו טבילה לטהרו. מדוע? חיישינן [חוששים אנו] לשלשה לוגין שאובים שהיו בחבית זו שלא יהו במקום אחד שמא לא נתערבו במי הים, והטובל בהם לא נטהר. ומסייגים הלכה זו: ודברים אלה אמורים דוקא בחבית שנפלה לים הגדול דקאי וקיימא [שנשאר עומד] במקומו, ואין המים שבתוכו נעים הרבה, אבל נהרא בעלמא [נהר סתם] — לא, משום שהמים שנשפכו מן החבית נשטפים ומתערבים מיד במי הנהר הזורמים.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: חבית מליאה יין שנפלה לים הגדול — הטובל שם לא עלתה לו טבילה, חיישינן [חוששים אנו] לשלשה לוגין שאובין שלא יהו במקום אחד. וכן ככר של תרומה שנפל שם למקום היין — טמא, משום שנטמא על ידי היין.

ושואלים: מאי [מהו] "וכן"? מה נוסף בכך? הרי לכאורה זו חזרה מיותרת, שאם אנו חוששים שהיין נשאר במקומו — החשש קיים לגבי כל ענין! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר], התם [שם] לענין אדם טמא הטובל — יש לנהוג על פי הכלל: אוקי גברא אחזקיה [העמד את האיש על חזקתו] שהיה טמא, ומכיון שלא ברור לנו שנטהר — הרי הוא נשאר בחזקת טמא. הכא [כאן] בכיכר של תרומה, יש לומר אוקי [העמד] תרומה אחזקה [על חזקתה] שהיא טהורה, ולא תטמאנה מספק, קא משמע לן [משמיע לנו] שאנו חוששים לדבר, אפילו להוציא מידי חזקה.

ב משנה אמרו העדים: "מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז" ונמצאו זוממין בעדותם זו — הרי הם לוקין וגם משלמין מה שרצו לחייב אותו פלוני לשלם, ומדוע? שלא השם (הכתוב, הטעם) המביאן לידי עונש מכות הוא המביאן לידי עונש תשלומין, שהם לוקים משום שהעידו שקר, ומשלמים משום "כאשר זמם", דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: כל המשלם כעונש על עבירה מסויימת — אינו לוקה עליה.

וכן אם אמרו: "מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים" ונמצאו זוממין — הרי הם לוקין שמונים מלקות, כלומר שני עונשי מלקות הם לוקים, הן משום "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יג) והן משום "ועשיתם לו כאשר זמם" (דברים יט, יט), אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אין לוקין אלא ארבעים, משום "כאשר זמם".