א משנה כיצד העדים נעשים זוממים? הרי שבאו שני עדים לפני בית דין ואמרו: "מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה", שאם אביו של זה הוא כהן הרי הבן חלל ופסול לכהונה. ולאחר מכן הוזמו העדים הללו — אין אומרים: יעשה זה כל אחד מן העדים בן גרושה או בן חלוצה תחתיו, אלא לוקה ארבעים מלקות כעונש על עדות שקר.

וכן אם אמרו העדים: "מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות לעיר מקלט" משום שהרג נפש בשגגה, ולאחר מכן הוזמו העדים הללו — אין אומרים: יגלה זה העד תחתיו, אלא לוקה ארבעים.

ב גמרא ותחילה מבררים את המשפט הראשון במשנה: הא [הרי] בנוסח "כיצד אין העדים נעשים זוממין" מיבעי ליה [צריך היה לו לתנא לשנות], שהרי כרגיל עדים זוממים נענשים כפי שזממו לעשות, ואילו כאן מובאים מקרים שבהם העדים אינם נענשים כמזימתם! ועוד יש לשאול: מדקתני לקמן [ממה ששנה לפנינו, במשנה להלן]: אבל אמרו המזימים להם לעדים: "היאך אתם מעידין בעדות זו, שהרי באותו יום אתם הייתם עמנו במקום פלוני" — הרי אלו זוממין, מכלל הדברים נשמע שדווקא אלו הם זוממים, אבל אלו שנמנו קודם (במשנתנו) בעדותם אין זוממין!

ומתרצים את שני הקשיים בתירוץ אחד: התנא התם קאי [שם הוא עומד] כלומר, התנא מתייחס לדברים שבסוף מסכת סנהדרין, שמסכת מכות סמוכה ונספחת לה, ששנינו שם: כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה שרצו להביא על מי שהעידו עליו, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה כלומר, חוץ מעדים שהעידו על בת כהן אשת איש שנבעלה לאדם זר, שאם אמת הדבר דינה בשריפה, ודינו של הבועל בחנק. שאם עדים אלו נמצאים זוממים — אין מקדימים לאותה מיתה שזממו להמית בה את האשה, בשריפה, אלא למיתה אחרת מיתת חנק, שממיתים בה את האיש.

ובהמשך למשנה זו בסנהדרין הוסיף התנא במשנה שלנו: ויש עדים זוממין אחרים, שאין עושין בהן דין הזמה כל עיקר, שאינם נענשים כלל כפי שזממו לעשות, אלא לוקים מלקות ארבעים, כיצד? "מעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה" — אין אומרים יעשה זה העד בן גרושה או בן חלוצה תחתיו, אלא לוקה את הארבעים.

ג עד כאן לבירור לשון המשנה, ולתוכן דברי המשנה שואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו], שאין מקיימים דין "כאשר זמם" לפסול אדם מכהונה? אמר ר' יהושע בן לוי אמר ר' שמעון בן לקיש: שכן אמר קרא [הכתוב]: "ועשיתם לו כאשר זמם" (דברים יט, יט), ויש לדייק מן הלשון: "לו" — ולא לזרעו, ואם היינו עושים את העד חלל, נמצא שפוסלים אנו בכך גם את זרעו. ושואלים: ליפסלוהו לדידיה ולא ליפסלו לזרעיה [שיפסלו אותו עצמו ולא יפסלו את זרעו]. שאם העד הזומם היה כהן ידונו אותו כחלל, ויורידו אותו מכל זכויות הכהונה, אבל לא יפסלו את בניו אחריו! ומשיבים: גם אם נעשה כן לא יתקיים האמור בענין זה, כי בעינן [צריכים אנו] לקיים "כאשר זמם לעשות" (דברים יט, יט) ובאופן זה ליכא [אין] מתקיים הדבר, שהרי העד זמם לפסול את האיש וגם את זרעו אחריו.

בר פדא אומר טעם אחר: קל וחומר הוא, ומה המחלל, כהן הבא על גרושה, שמחלל את האשה ואת זרעו הנולד ממנה, הוא עצמו אינו מתחלל על ידי כך, אלא נשאר בכשרותו, העד הזומם הבא לחלל ולא חילל בפועל, שהרי הוזם — אינו דין שלא יתחלל הוא עצמו? מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא על סברה זו: אם כן, אם אתה משתמש בשיקול זה, שהעד הזומם לא עשה מה שזמם לעשות, כבסיס לקל וחומר — בטלת תורת עדים זוממין מעיקרה, שכך יש לומר: