וערל בשר לא יבוא אל מקדשי" (יחזקאל מד, ט), הרי איסור "לא תעשה" מפורש בו.

ומוסיפים לשאול: אונן מנלן [מנין לנו] שאסור לו לעבוד במקדש? — דכתיב [שנאמר] בכהן הגדול שמתו אביו ואמו: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו" (ויקרא כא, יב), הא [הרי] משמע מכאן כי אחר, לא כהן גדול אלא כהן הדיוט, שלא יצא והמשיך לעבוד עבודה במקדש — חילל את העבודה.

אמר ליה [לו] רב אדא לרבא: ונילף [נלמד] בגזירה שווה מהמילים "חילול" "חילול" מדין תרומה, מה להלן בתרומה נאמרה לשון "חילול" והמחלל דינו במיתה, אף כאן דינו במיתה!

ומשיבים: מי כתיב ביה בגופיה [האם לשון "חילול" כתובה בו באונן באותו ענין בגופו]?! והלא רק מכללא קאתי [מכלל הדברים הוא בא], שלמדנו מכלל האמור בכהן גדול דין אחר בהדיוט, הוי [הריהו] דבר הבא מן הכלל, שהרי לא נאמר במפורש, ואנחנו יודעים כי כל דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגזרה שוה, שאין למדים גזירה שווה אלא כשהדבר נאמר במפורש.

ועוד שואלים: יושב בשעת עבודה מנלן [מנין לנו] שאסור? אמר רבא אמר רב נחמן, אמר קרא [הכתוב]: "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמד לשרת בשם ה'" (דברים יח, ה), משמע כי לשירות של עמידה בחרתיו ולא לשירות בישיבה.

א עוד שנינו בברייתא שכהן בעל מום ששימש במקדש, רבי אומר שעונשו במיתה, וחכמים אומרים שאינו אלא באזהרה בלבד. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? — דכתיב [שכן נאמר]: "אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי" (ויקרא כא, כג), ויליף [ולמד] בגזירה שווה מהמילים "חילול" "חילול" מדין תרומה, מה להלן בתרומה נאמרה לשון "חילול" ועונשו במיתה, אף "חילול" האמור כאן עונשו במיתה.

ושואלים: ונילף [ונלמד] גזירה שווה מהמילים "חילול" "חילול" מדין נותר, שאף בו נאמרה לשון "חילול", ונאמר: מה להלן בנותר עונשו בכרת, אף כאן עונשו בכרת!

ודוחים: בכל זאת מסתברא [מסתבר] לומר כי מדין תרומה הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן בשניהם יש צד דומה; פסול הגוף של בעל המום, מפסול הגוף של הטמא בתרומה. ומקשים: אדרבה (להיפך), מדין נותר הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש בהם צדדי דמיון מרובים: שניהם קודש ולא כתרומה שיש לה דין אחר, ושניהם חייבים לפנים המקדש, ובשניהם יש דין פיגול, ונותר!

אלא חוזרים אנו מן השוואה לתרומה ואומרים כי לא מכאן, אלא מדין טמא ששימש בקודש גמר [למד] בגזירה שווה של המילים "חילול" "חילול", ויש להם צדדים שווים, שכן למדים פסול הגוף שבבעל מום מפסול הגוף של טמא, וכן קודש, פנים, פיגול, ונותר שיש בבעל מום ששימש מקודש, פנים, פיגול, ונותר שבטמא ששימש.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה טעמם? אמר קרא [הכתוב]: "ומתו בו כי יחללוהו" (שם כב, ט) ובהדגשה "בו" — ולא בבעל מום.

עוד נחלקו תנאים בברייתא בענין זה שהזיד במעילה, שלקח לצרכו מההקדש, שרבי אומר שדינו במיתה, וחכמים אומרים שאינו אלא באזהרה. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? אמר ר' אבהו גמר [למד] בגזירה שווה מהמילים "חטא" "חטא" מדין תרומה, מה להלן בתרומה נאמרה בו לשון "חטא" ועונשו במיתה — אף כאן עונשו במיתה.

ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: אמר קרא בדין תרומה "בו", להדגיש: "בו" יש עונש מוות ולא במעילה.

ב מעתה חוזרים לדון במחלוקת חכמים בדין זר ששימש במקדש. תניא [שנויה ברייתא], ר' ישמעאל אומר, נאמר כאן: "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח... והזר הקרב יומת" (במדבר יח, ז), ונאמר להלן: "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות" (שם יז, כח), מה להלן שנאמר "הזר הקרב יומת" הכוונה בידי שמים, אף כאן בזר ששימש הכוונה שיומת בידי שמים.

ר' עקיבא אומר, נאמר כאן: "והזר הקרב יומת", ונאמר להלן: "והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת" (דברים יג, ו), מה להלן בנביא שהדיח לעבודה זרה מיתתו בסקילה, אף כאן מיתתו בסקילה. ר' יוחנן בן נורי אומר: מה להלן בנביא שהדיח לעבודה זרה מיתתו בחנק — אף כאן מיתתו בחנק.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו] ר' ישמעאל ור' עקיבא? ומשיבים: ר' עקיבא סבר [סבור] כי דנין "יומת" מ"יומת", ואין דנין "יומת" מ"ימות". ואילו ר' ישמעאל סבר [סבור] כי אף שיש הבדל מסויים בין המילים, מכל מקום דנין הדיוט מהדיוט, שבשניהם מדובר בזר (הדיוט) המתקרב לקודש ואין דנין הדיוט מנביא. ור' עקיבא משיב על כך: כיון שנביא זה הדיח לעבודה זרה — אין לך הדיוט גדול מזה.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו] ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי? ומשיבים: בפלוגתא [במחלוקתם] של ר' שמעון ורבנן [וחכמים] בענין נביא שהדיח, נחלקו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נביא שהדיח לעבודה זרה — דינו בסקילה. ר' שמעון אומר: בחנק. ומקשים: הא אנן תנן [הרי אנו שנינו במשנה] במפורש בענין נביא שהדיח שר' עקיבא אומר שדינו בחנק, ואם כן כל מה שאמרנו בדימוי דין זר ששימש לנביא — אין בו ממש!

ודוחים: תרי תנאי ואליבא [מחלוקת שני תנאים ועל פי שיטת] ר' עקיבא; מתניתין [משנתנו] האומרת שנביא שהדיח בחנק היא כשיטת ר' שמעון ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' עקיבא שר' שמעון היה תלמיד מובהק לו. ואילו ברייתא זו ששנינו בה שלדעת ר' עקיבא זר ששימש דינו כנביא שהדיח ודינו בסקילה היא כדעת רבנן [חכמים] שחלקו על ר' שמעון, ואף היא אליבא [על פי שיטת] ר' עקיבא.