מה להיא, לכל קרובה של אשתו, שכן אמה של אשתו בשרפה, תאמר בהוא, קרובותיו שלו, שעל אמו הוא נידון בסקילה בלבד, ואין איפוא להשוות אם אמו לאם אמה.

ועוד: יש לראות את ההשוואה הוא כהיא, כך: מה היא לא חלקתה בה בין בתה לאם אמה, שנענש על שתיהן בשריפה, אף הוא לא תחלוק בו בין בתו לאם אמו וייענש על שתיהן אותו עונש, או בשריפה או בסקילה, ולא כדרך שאמרנו קודם, והרי זה מקלקל את שלימות ההשוואה בין שארו ושאר אשתו, וגם

למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שסקילה חמורה משריפה, מהאי קושיא [מתוך קושיה זו] עצמה לא נידונה [נדון אותה], שהרי השוואה זו שבכתוב סותרת את ההשוואה הקודמת.

א ועוד מקשים, אם משוה אתה שאר שלו לשאר שלה, נאמר כך: אי מה הוא כלתו אסורה כמפורש בתורה, אף היא, אשתו, תהא כלתה אסורה, ויהא חייב על אשת בן אשתו!

אמר אביי: אמר קרא [הכתוב], שחוזר ואומר בכלתו: "אשת בנך היא", להדגיש: משום אשת בנך אתה מחייבו, ואי (אין) אתה מחייבו משום אשת בנה של אשתו.

ורבא אמר: אין צורך בדקדוק זה, כיון שאין לקושיה כל תוקף. כי בין למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] דון מינה ומינה [ממנה וממנה] בין למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] דון מינה ואוקי באתרה [ממנה והעמידנה במקומה] לא אתיא [אינה באה, נלמדת].

שכן למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] דון מינה ומינה [ממנה וממנה] יהא השיקול המלא כך: מה הוא כלתו אסורה, אף היא נמי [גם כן] כלתה אסורה, ומינה [וממנה] תוסיף ותלמד: מה הוא על כלתו שלו נידון עליה בסקילה, אף היא נמי [גם כן] אם בא על כלת אשתו יהא בסקילה.

ומעתה נתבונן בדבר, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שסקילה חמורה משריפה, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה באופן זה: מה להוא שהוא חמור שכן חייב על אמו בסקילה, תאמר בהיא, באשתו, שעל אמה חייב בשרפה בלבד, ולכן אין להשוות.

ועוד יש להקשות: אם בא על בתה שהיא קרובה יותר יהיה חייב עונש קל של שרפה, בא על כלתה שהיא רחוקה יותר יהיה נידון בסקילה?! את הקושיה האחרונה דוחים: אפשר לומר כי הוא בעצמו (כלומר, קרובותיו שלו) יוכיח, שעל בתו חייב בשרפה, ואם בא על כלתו שהיא רחוקה יותר נידון בסקילה!

אלא כך יש להקשות: מה הוא לא חלקת בו בעונש בין אמו לכלתו שבשתיהן הריהו נידון בסקילה, אף היא לא תחלוק בה בין אמה לכלתה, ששתיהן צריכות להידון באותה מיתה, בשריפה, ושוב אין מקום להשוואה בין שאר מצדו ושאר מצדה. ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] ששרפה חמורה, על כל פנים מהאי קושיא [מתוך קושיה זו] לא נידונין [נוכל לדון].

ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] דון מינה ואוקי באתרה [למד ממנה והעמד במקומה], תהא דרך ההשוואה כך: מה הוא כלתו אסורה, אף היא כלתה אסורה, ואוקי באתרה [והעמד את ההלכה במקומה] התם [שם] הוא כשבא על כלתו, הריהו נידון בסקילה, אבל הכא [כאן], בכלת אשתו, תידון בשרפה, כדאשכחן [כפי שאנו מוצאים] באמה של אשתו, שאם בא עליה נידון בשריפה.

ומעתה נוכיח שהלכה כזו אינה יכולה להתקיים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שסקילה חמורה משריפה, איכא למיפרך [יש מקום להקשות]: מה להוא שכן על אמו נענש במיתה חמורה של סקילה, תאמר בהיא שאמה בשרפה בלבד.

ועוד קושיה: מה הוא חלקת בו בעונש בין בתו לכלתו שעל בתו נידון בשריפה ועל כלתו בסקילה, אף היא תחלוק בה בעונש בין בתה לכלתה והרי זה היפך ההשוואה וההלכה שהגענו אליה. וגם למאן דאמר נמי [לדעת מי שאומר גם כן] ששרפה חמורה מסקילה, על כל פנים מהאי קושיא [מתוך קושיה זו] לא נידונין, שהרי גם אם שריפה חמורה, מוכח שאין מקום להשוואה בין שארו לשארה.

ב בכל הדיון ברור היה כי על בתו חייב שריפה, ושואלים: בתו מאנוסתו שאינה בת אשתו, שהרי לא נשא את אמה, מנין שהיא אסורה? שהרי נאמר איסור רק בבת אשתו ובבת בתו, אבל בתו עצמה לא נאסרה במפורש בתורה! ומשיבים: האמר [הרי כבר אמר] אביי שקל וחומר הוא: אם על בת בתו הריהו ענוש, על בתו לא כל שכן שייענש?!

ומקשים: וכי עונשין מן הדין (בשל קל וחומר) בלא ציווי מפורש? ומשיבים: בעצם אין זה קל וחומר, אלא גלויי מילתא בעלמא [גילוי דבר בלבד] הוא, שהרי ברור כי הבא על בת בתו נענש רק משום בתו שהיא היוצרת את הקרבה, ונאמר בהן "כי ערותך הנה", ולכן אין כאן קל וחומר אלא רק ביאור של דבר שכבר נאמר במקרא.

רבא אמר: אמר לי ר' יצחק בר אבדימי כי אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של המילים "הנה" "הנה", שנאמר ביטוי זה גם בצאצאיו ("כי ערותך הנה". ויקרא יח, י) וגם בצאצאי אשתו ("שארה הנה זמה היא". שם יז), אתיא [בא, נלמד] העונש לחטא זה מגזירה שווה מהמילים "זמה" "זמה", שנאמרו בצאצאי אשתו, וגם בבא על אשה ואמה ("ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו אותו ואתהן" שם כ, יד).

הלכה אחרת תני אבוה [שנה אביו] של ר' אבין: לפי שלא למדנו בתורה במפורש עונש בתו מאנוסתו, הוצרך הכתוב לומר "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" (שם כא, ט), המתפרש גם שכאשר בת כהן זנתה עם ("את") אביה — דינה שריפה.

ומקשים: אי [אם] כך אתה למד, אמור: מה בת כהן היא נדונית בשרפה ואין בועלה נידון בשרפה, אף בתו מאנוסתו היא נידונית בשרפה ואין בועלה (אביה) נידון בשרפה אלא במיתה אחרת!

אמר אביי: כנגד סברה זו אמר קרא [הכתוב] "את אביה היא מחללת" שההדגשה של "היא" ליחד הלכה זו למי שמחללת את אביה בזנותה, יצתה (יצאה) זו שאביה הוא שמחללה.

רבא אמר שיש לדחות קושיה זו מסברא: בשלמא התם [נניח שם] כאשר בא אדם על בת כהן נשואה, אפשר לומר כי בכך אפיקתיה מדינא [הוצא אותו] מדינה של בת כהן שבשריפה, ואוקימתה אדינא [והעמד אותה על דין] של בא על בת ישראל ונידונים בחנק, וכיון שיש אפשרות אחרת מבינים כך את הכתוב, אבל הכא אדינא דמאן מוקמת ליה [כאן על דינו של מי תוכל להעמיד אותו] שהלא עונשו לא נתפרש, ועל כורחך ידון באותה מיתה, וכי אדינא [על הדין] של פנוייה מוקמת ליה [תעמיד אותו] שאינו חייב כלל?!

ג שואלים: אזהרה (מקור המפרש את האיסור) לבא על בתו מאנוסתו מניין? בשלמא [נניח] לשיטת אביי ורבא, מהיכא דנפקא להו [מהיכן שיוצאת להם, שלמדו] את העונש מהתם נפקא להו [משם יוצאת להם, למדים הם] את האזהרה, שבשני המקורות כתובים איסורי "לא תעשה".

אלא לדתני אבוה [לפי מה ששנה אביו] של ר' אבין מענין בת כהן מאי [מה] הכתוב האוסר לעשות כן? אמר ר' אילעא, אמר קרא [הכתוב]: "אל תחלל את בתך להזנותה" (שם יט, כא), ופירושו: אל תזנה עם בתך.

מתקיף לה [מקשה עליה] ר' יעקב אחוה [אחיו] של רב אחא בר יעקב: האי [זה הכתוב] "אל תחלל את בתך להזנותה" להכי [לענין זה] הוא דאתא [שבא]? והלא האי מיבעי ליה לכדתניא [דבר זה נחוץ לו ללמדנו מה ששנינו בברייתא אחרת]: נאמר "אל תחלל את בתך להזנותה", יכול בכהן המשיא את בתו בכשרות ללוי וישראל הכתוב מדבר, שהרי על ידי נישואין אלה היא מתחללת מדין כהונה לענין אכילת תרומה ויהא הדבר אסור. תלמוד לומר: "להזנותה", לומר: בחילול שבזנות הכתוב מדבר, וכוונתו: במוסר את בתו לבעילה שלא לשם אישות אלא לזנות בלבד. ואם כן, ללמדנו איסור זה בא הכתוב!

ומשיבים: אם כן שהכתוב נאמר רק לענין זה בלבד לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "אל תחל", מאי [מה הלשון] הכבדה יותר "אל תחלל" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שתים], שתי הלכות. ושואלים: ולדעת אביי ורבא האי [זה] המקרא של "אל תחלל את בתך להזנותה" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? לדעתם לאיזה צורך בא, שהרי את ההלכה בבתו למדו ממקום אחר! אמר ר' מני: ללמד זה המשיא את בתו לזקן, שכיון שאינה מרוצה בו סופה שתבוא לזנות, ונמצא שאביה גרם לה לכך.

ד וכדתניא [וכפי ששנינו בברייתא]: על הנאמר "אל תחלל את בתך להזנותה", ר' אליעזר אומר: זה המשיא את בתו לזקן. ר' עקיבא אומר: זה המשהא את בתו בוגרת, ואינו משיא אותה בזמנה, שכיון שהיא בוגרת שמא תתאוה ותזנה.

אמר רב כהנא משום (בשם) ר' עקיבא: אין לך עני בישראל אלא זה שהוא רשע ערום, שמנסה להערים ולהסתיר רשעותו, והמשהא בתו בוגרת. על סגנון הדברים תוהים: אטו [וכי] המשהא בתו בוגרת לאו [לא] רשע ערום הוא? שהרי הוא מנסה להערים ולחסוך לעצמו דמי משרתת בבית, ומשאיר את בתו שתשרתהו, ועל ידי כך גורם לה לחטוא!

אמר אביי,