א משנה ואלו הן שמצילין אותן מלעבור עבירה אפילו בנפשן, כלומר, שהורגים אותם כדי שלא יגיעו לידי עבירה: הרודף אחר חבירו להרגו, וכן הרודף אחר הזכר לרובעו, וכן אחר הנערה המאורסה לאונסה. אבל הרודף אחר בהמה לרובעה, וכן העומד לחלל את השבת והעובד עבודה זרה — אין מצילין אותן בנפשן, אלא מתרים בהם, ואחר כך מביאים אותם להידון בפני בית הדין.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מניין לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו? — תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), אלא הצילהו ממוות. ומקשים: והא להכי [ופסוק זה לכך] הוא דאתא [שבא] ללמדנו? והרי האי מיבעי ליה [פסוק זה נחוץ לו] לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או שחיה גוררתו לטורפו, או לסטין (שודדים) באין עליו, שהוא חייב להצילו — תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעך"! ומשיבים: אין, הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] באמת, פסוק זה לענין הצלת רעהו נאמר.

ושוב שואלים: ואלא דין זה של להצילו בנפשו מנלן [מנין לנו]? ומשיבים: אתיא [בא, נלמד הדבר] בקל וחומר מנערה המאורסה: מה נערה המאורסה שלא בא האונס אלא לפוגמה על ידי אונס זה, אמרה תורה כי ניתן להצילה בנפשו, מי שהיה רודף אחר חבירו להרגו שבא ליטול את נפשו על אחת כמה וכמה, שניתן להצילו בנפשו.

ומקשים: וכי עונשין מן הדין? וכי מצאנו שעונשים אדם רק על פי הוכחה מקל וחומר? ומסבירים: דבי רבי תנא [חכם מבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא שנה] כי לימוד זה הקישא [היקש, השוואה של המקרא עצמו] הוא. כיצד? — נאמר בנערה האנוסה: "ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (דברים כב, כו) וכי מה למדנו בדין זה מרוצח?

שהרי אין אנו למדים כל דבר נוסף מהשוואה זו מעתה הרי זה (הדימוי לרוצח) בא ללמד ונמצא למד שלמדים מנערה המאורסה לענין רוצח, כיצד? מקיש [משוה] הכתוב רוצח לנערה המאורסה, מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו של האונס, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו.

ושואלים: ונערה מאורסה גופה (עצמה) מנלן [מנין לנו] שמותר להצילה בנפשו של האונס? ומסבירים: כדתנא דבי [כפי ששנה התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל על הכתוב: "כי בשדה מצאה צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה" (שם כז) הא [הרי] אם יש מושיע לה — צריך להושיעה בכל דבר שיכול להושיע ואפילו על ידי הריגת האונס.

אגב הדיון הקודם הבאנו את הברייתא בענין "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), ומעתה דנים בה גופא [לגופה]: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו או סכנה אחרת באה עליו, שהוא חייב להצילו — תלמוד לומר: "לא תעמד על דם רעך". ושואלים: והא מהכא נפקא [ודבר זה מכאן הוא יוצא, נלמד]? והרי מהתם נפקא [משם מפסוק אחר הוא יוצא, נלמד]. שכן שנינו: למדנו בתורה דין אבידת ממונו של חבירו, שחייב להשיב לו, אבדת גופו, שאם רואה את חבירו במצב שמאבד מגופו או מבריאותו מניין שחייב לעזור לו? — תלמוד לומר: "והשבתו לו" (דברים כב, ב), ללמד שחייב להשיב הכל, ואבידת גופו בכלל. ואם כן אין צורך בפסוק נוסף!

ומשיבים: אי מהתם, הוה אמינא [אם משם בלבד, הרי הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בנפשיה [שהוא בעצמו] יבוא לעזור לחבירו אם יוכל, כבשאר מקרה של השבת אבידה, אבל מיטרח ומיגר אגורי [לטרוח ולשכור שכירים] לצורך הצלה זו אימא [אמור] שלא יתחייב, כשם שאינו חייב באבידה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב "לא תעמוד על דם רעך" שעובר אם יושב ואינו עושה דבר.

ג ועוד בענין הרודף תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד הרודף אחר חבירו להרגו ואחד הרודף אחר הזכר ואחר נערה המאורסה לאונסה, ואחר עריות שהבאים עליהן הם חייבי מיתות בית דין, ואחר עריות שהבאים עליהן חייבי כריתות כל אלה מצילין אותן בנפשו של העבריין. ואולם אם רואים אלמנה שרודף אחריה כהן גדול לאונסה, או גרושה או חלוצה שרודף אחריה כהן הדיוט לאונסה — אין מצילין אותן בנפשו, לפי שהם איסור "לא תעשה" בלבד.

ועוד, אם כבר נעבדה [נעשתה] בה, בנערה המאורסה, עבירה — אין מצילין אותה בנפשו. וכן אם יש לה מושיע, שיש לנערה אפשרות אחרת להינצל, שלא על ידי הריגת האונס — אין מצילין אותה בנפשו. ר' יהודה אומר: אף נערה המאורסה האומרת למציליה "הניחו לו" ובקשתה זו היא כדי שלא יהרגנה — אין הורגים אותו.

ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שבאותם מקרים שמנינו מצילים אותה בנפשו? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "ולנער לא תעשה דבר אין לנער חטא מות" (שם כו), אף על פי שהקרי הוא "נערה", אך הכתיב הוא "נער" וזה רמז למשכב זכור, "נערה" כפי הקרי — זו נערה המאורסה כפשוטו, "חטא" — אלו חייבי כריתות, "מות" — אלו חייבי מיתות בית דין.

ושואלים: כל הני [אלה] למה לי לפרטם, ומדוע לא תספיק דוגמה אחת שממנה נלמד כל השאר? ומשיבים: צריכי [נצרכו] כולם. דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק נער לענין משכב זכור, הייתי אומר שמה שמצילים אותו בנפש הורגו הוא משום דלאו אורחיה [שאין זו דרכו] להיבעל, ונמצאת בושתו וצערו מרובים מאוד, ולכן מצילים אותו בנפשו של הרודף. אבל נערה דאורחה [שדרכה], כלומר, שסופה להיבעל, אימא [אמור] שלא יהרגו את הרודף לאונסה.

ואי כתב רחמנא [ואילו היתה כותבת התורה] "נערה" בלבד, הייתי אומר שהטעם הוא משום דקא פגים לה [שהוא פוגם אותה] בבתוליה, והיא מזולזלת בעיני בעלה. אבל נער דלא קא פגים ליה, אימא [שאין הוא פוגם אותו, אמור] שלא יצילוהו בנפש רודפו.

ואי כתב רחמנא הני [ואילו היתה כותבת התורה שני אלה]