כיון שהכל מצויין אצלה בעבירה (בזנות), וסופה להיות חוטאת ומחטיאה את הרבים, אלא גזירת הכתוב היא שאמרה התורה "בן", ומזה משמע: ולא בת.

א משנה מאימתי חייב בן סורר ומורה? — משיאכל שיעור של תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי. ר' יוסי אומר: השיעור הוא מנה בשר ולוג יין.

ואולם אם אכל דברים אלה בחבורת מצוה או אכל בחגיגת עיבור החדש, או אכל מעשר שני בירושלים שבכל אלה יש צד מצוה, ולהיפך, אם אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, או אכל טבל (תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות), או מעשר ראשון שלא נטלה ממנו תרומתו, ומעשר שני מחוץ לירושלים והקדש שלא נפדו שבכל אלה יש צד עבירה, הרי במקרים כאלה אינו נעשה סורר ומורה, ובדרך הכללה:

אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה, או אכל כל מאכל שבעולם ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין — אינו נעשה בכך בן סורר ומורה, עד שיאכל בשר דווקא וישתה יין דווקא, שנאמר: "בננו זה... זולל וסבא" (דברים כא, כ) ואינו קרוי "זולל וסובא" אלא באכילת בשר ושתיית יין דווקא. ואף על פי שאין ראיה לדבר שזהו "זולל וסובא" האמור בתורה יש זכר לדבר ממקום אחר, שנאמר: "אל תהי בסבאי יין בזללי בשר למו" (משלי כג, כ).

ב גמרא אמר ר' זירא: "תרטימר" זה שהוזכר במשנה איני יודע מהו שיעורו, אלא מתוך שכפל ר' יוסי בשיעור יין, שסתם משנה אומרת חצי לוג ור' יוסי אומר לוג, מן הסתם נמצא כופל אף בבשר, ונמצא ששיעור תרטימר הוא משקל חצי מנה.

אמר רב חנן בר מולדה אמר רב הונא: אינו חייב עד שיקח בשר בזול ויאכל, יין בזול וישתה, דכתיב [שנאמר]: "זולל וסבא", כלומר, זולל זול.

ואמר רב חנן בר מולדה אמר רב הונא: אינו חייב עד שיאכל בשר חי שאינו מבושל ועד שישתה יין חי שאינו מזוג. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: אכל בשר חי ושתה יין חי — אינו נעשה בן סורר ומורה! אמר רבינא: יש לישב את שתי השמועות: מה שאמרו יין חי, כוונתו — מזיג [מזוג ] ולא מזיג [מזוג] כראוי, בשר חי — בשיל [מבושל] ולא בשיל [מבושל], כבשר כיבא דאכלי גנבי [כבשר צלי שאוכלים גנבים], שאינם מספיקים לבשלו כראוי.

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: אכל הבן הסורר והמורה בשר מליח מאד, ושתה יין מגיתו, כלומר, יין שלא הושלמה תסיסתו אלא יצא זה עתה מן הגת — אין נעשה בן סורר ומורה. ובענין אחר תנן התם [שנינו שם במשנה] ערב תשעה באב, בסעודה המפסקת, לא יאכל אדם שני תבשילין יחד, ולא יאכל בשר כלל ולא ישתה יין. ותנא [ושנה החכם] על כך: אבל אוכל הוא בשר מליח שאינו קרוי בשר ושותה יין מגתו קודם תסיסתו.

ושאלו: בשר מליח עד כמה קרוי הוא כן? אמר ר' חנינא בר כהנא: כל זמן שהוא מלוח כדרך שמולחים את קרבן השלמים. וקרבן שלמים נאכל לשני ימים ולילה, הרי שבשר מלוח הוא ביום השלישי.

ויין מגיתו עד כמה? — כל זמן שהוא תוסס עדיין. והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: יין תוסס אין בו משום גילוי, שאין חוששים שמא שתה ממנו נחש והטיל בו ארס, וכמה תסיסתו — שלשה ימים.

לענין ערב תשעה באב היו לנו הגדרות מהו בשר מליח ויין מגיתו, הכא מאי [כאן בבן סורר ומורה מה] קרוי "בשר מליח", ו"יין מגיתו"? ומשיבים: התם [שם] בתשעה באב משום שמחה הוא שאסור וכל זמן שהוא כשלמים נמי אית ביה [גם כן יש בו] שמחה, אבל הכא [כאן] בבן סורר ומורה — משום אימשוכי [הימשכות] הוא, ועל ידי פגם כל שהוא לא מימשיך [נמשך], שאם הבשר או היין אינם טעימים למדי, אין הדבר מוצא חן בעיניו, ואין חוששים שמא יבוא להמשך ולחטוא בכך. ויין נקרא "יין מגיתו" לגבי העדר חשש ההמשכות אחריו עד ארבעים יום.

ג כיון שהוזכר ענין יין בהקשר זה, מדברים על יין בכלל. אמר רב חנן: לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים, לפכח צערם, ולשלם שכר לרשעים שיהנו ממנו בעולם הזה, שנאמר: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (משלי לא, ו), ה"אובד" הוא הרשע, ו"מרי נפש" הם האבלים.

אמר ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו פירוש הנאמר] "אל תרא יין כי יתאדם" (שם כג, לא) — אל תרא יין שמאדים פניהם של רשעים בעולם הזה בשעת שתיה ומלבין פניהם (מביישם) לעולם הבא. רבא אמר, כך יש לדרוש: "אל תרא יין כי יתאדם" — אל תרא יין שאחריתו דם, שהשותהו סופו שהוא הורג או נהרג על ידו.

רב כהנא רמי [השליך, הראה כעין סתירה], בפסוק "ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירש ועל יצהר" (ירמיה לא, יא), כתיב [נאמר]: "תירש" וקרינן [וקוראים אנו] ביין "תירוש" וכך יש להסביר את שני האופנים: אם זכה ושתהו כראוי — נעשה ראש, לא זכה — נעשה רש.

רבא רמי [השליך, הראה כעין סתירה] בפסוק "ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו) כתיב [נאמר] "ישמח", וקרינן [וקוראים אנו] "ישמח". וכך דורשים: אם זכה אדם ושתהו כראוי — משמחו היין, לא זכה — משממהו, כלומר, עושה אותו משוגע. והיינו [וזהו] שאמר רבא: חמרא וריחני פקחין [יין

ומיני בשמים עשו אותי פקח], לומר שיש שתיית יין המועילה לבעליה. אמר רב עמרם בריה [בנו] של ר' שמעון בר אבא אמר ר' חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "למי אוי למי אבוי למי מדנים למי שיח למי פצעים חנם למי חכללות עינים. למאחרים על היין לבאים לחקר ממסך" (משלי כג, כט–ל). כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל], האי קרא, מאן דדריש ליה מרישיה לסיפיה [פסוק זה, מי שדורש אותו מראשו לסופו] — הרי הוא מדריש [נדרש], שיש לו מובן ומשמעות, ומי שדורש אותו מסיפיה לרישיה [מסופו לתחילתו] — הרי הוא מדריש [נדרש] גם כן. שאפשר לומר שאוי ואבוי למי ששותה יין, וכן מסופו לראשו: מי הוא זה השותה יין — מי שיש לו צרות פצעים ומדנים.

דריש [דרש] עובר אורח גלילאה [מן הגליל]: שלש עשרה ווי"ן נאמרו ביין, שנאמר: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה. וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ. ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחרנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו. וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן". (בראשית ט, כ–כד) וכל אלה לשון "וי" = אוי ואבוי הם. כיון שהובא פסוק זה דנים מה עשה לו באמת בנו הקטן.

רב ושמואל נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: סרסו, וחד [ואחד מהם] אמר: רבעו במשכב זכור.

ומסבירים: מאן [מי] שאמר שסרסו, מביא ראיה זו: מתוך שקלקלו לנח בבנו הרביעי, שרצה להוליד עוד בן ולא יכול, לכן קללו בבנו הרביעי, שבני חם היו כוש ומצרים ופוט וכנען (שם י, ו), ומכולם נתקלל כנען ("ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו... ויהי כנען עבד למו" וכו' שם ט, כה–כח). ומאן [ומי] שאמר שרבעו, גמר [למד] בגזירה שווה מן המילים "וירא" "וירא"; כתיב הכא [נאמר כאן ] "וירא חם אבי כנען את ערות אביו", וכתיב התם [ונאמר שם] "וירא אותה שכם בן חמור החיוי נשיא הארץ ויקח אותה וישכב אותה ויענה

"(שם לד, ב), מכאן ש"ראיה" זו ענין ביאה הוא. ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שסרסו, משום הכי [כך] קללו בבנו הרביעי. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שרבעו מאי שנא [במה שונה] שקללו בבנו הרביעי? נלטייה בהדיא [שיקלל אותו במישרין]! ומשיבים: הא והא הואי [זה וזה היה], כלומר, לדעת הכל סרסו, ויש אומרים שגם רבעו.

באותו ענין נאמר: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (שם ט, כ), וכביאור לענין אמר רב חסדא אמר רב עוקבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת מר עוקבא אמר (בשם) ר' זכאי: אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: נח, לא היה לך ללמד מאדם הראשון (איש האדמה = שנוצר מאדמה (מהרש"א), שלא גרם דלו לגרושו מגן עדן אלא היין? ומעירים: דבר זה כמאן דאמר [כשיטת מי שאומר] שאותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא ], ר' מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה