"ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה" (ויקרא כד, כג).

ומקשים: אם דברים אלה לכך נאמרו, אלא מעתה מה שנאמר קודם "ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אתו באבן" (ויקרא כד, כג) מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו, מה למדים מכאן]? ומשיבים: הפסוק ההוא מבעי ליה [נצרך לו] לדרשה אחרת, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר "וירגמו אתו באבן" למדים מכאן: רק אתו, כלומר, הוא עצמו, כשהוא ערום ולא בכסותו. "אבן" ולא אבנים, ללמד שאם מת באבן אחת — יצא. ומעירים כי

אצטריך למיכתב [הוצרך לכתוב] בדיני סקילה "אבן" ואצטריך למיכתב [והוצרך לכתוב] במקושש "אבנים" "מות יומת האיש רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה" (במדבר טו, לה). דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "אבן" הוה אמינא [הייתי אומר] כי היכא [היכן] שלא מת בחדא [באחת] לא ניתי אחריתי ומקטליה [יביאו אחרות ויהרגוהו], על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "אבנים". ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "אבנים" הוה אמינא [הייתי אומר] כי מעיקרא נייתי תרתי [מתחילה יביאו שתים], על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "אבן".

על הראיה שהביא רב פפא מקשים: והא האי תנא [והרי תנא זה] שדן בדבר "נאמר" קאמר [אמר] וסמך על גזירה שווה, וכיצד חולק עליו רב פפא? ומשיבים: "אילו לא נאמר" קאמר [אמר], וכך יש להבין את דבריו: אילו לא נאמר קרא [מקרא] במשה אף אז הייתי אומר גזירה שוה ויודע זאת מגזירה שווה, עכשיו שנאמר קרא [המקרא] גזירה שוה לא צריך.

רב אשי אמר: יש הוכחה אחרת לדבר מלשון הכתובים, משה היכא הוה יתיב [היכן היה יושב] — במחנה לוייה ואמר ליה רחמנא [לו ה'] "הוצא את המקלל" (ויקרא כד, יד), ומשמעו שיוציאו חוץ למחנה לוייה, וכיון שנאמר הלאה "אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד, כג), הרי הוא ציווי נוסף שיוציאוהו חוץ למחנה ישראל ומה שנאמר "ויוציאו את המקלל" (ויקרא כד, כג) בא ללמד לעשייה, שכן עשו בני ישראל.

ומקשים: עשייה בהדיא כתיב בהו [במפורש נאמר בהם] "ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה" (ויקרא כד, כג)! ומשיבים: הפסוק ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] ללמוד לעשיית שאר דברים שבמיתת סקילה, שלא רק הוציאוהו אלא אף קיימו כדבר משה, חד [אחד] לענין סמיכה, שהעדים צריכים לסמוך ידיהם על ראש הנאשם (כאמור: "וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו". ויקרא כד, יד) וחד [אחד] לדחייה, שצריכים העדים לדחות (לדחוף) אותו מגובה בית הסקילה למטה.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב אשי: לדידך [לשיטתך] כל הני [אותם] "הוצא" דכתיבי [הכתובים] בפרים הנשרפים מאי דרשת בהו [מה דורש אתה בהם]? שהרי לשיטתך, שהמלה "הוצא" בלבד משמעה הוצאה מחוץ למחנה, נמצאו איפוא הרבה כתובים מיותרים! ומשיבים: אכן קשיא [קשה] ולא פירש.

א שנינו במשנה שהיה אחד עומד וסודרין בידו כדי לאותת לשליחי בית הדין המוליכים את הנאשם למקום ההריגה אם יתגלה ספק בחובת הנאשם. אמר רב הונא: פשיטא [פשוט] לי כי אחד אבן שנסקל בה ואחד עץ שנתלה בו ואחד סייף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו במיתות השונות — כולן ניתנים משל צבור. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — דמדידיה לא אמרינן ליה זיל וליתיה וליקטול נפשיה [שמשלו אין אנו אומרים לו שילך ויביא ויהרוג את עצמו] באלה.

ואולם, בעי [שאל] רב הונא: סודר שמניפין בו, וסוס שרץ ומעמידן, משל מי הוא? האם נוטלין את ההוצאות משל הנאשם או משל הציבור? וצדדי השאלה: כיון שלשם הצלה דידיה [שלו] הם, אם כן מדידיה [משלו] הוא שנוטלים, או דילמא [שמא] כיון דבי דינא מחייבין למעבד בה [שבית הדין מחוייבים לעשות בו] הצלה — מדידהו [משלהם הוא בא]?

ותו [ועוד] שאלה כיוצא בה, הא [זו] שאמר רב חייא בר אשי אמר רב חסדא: היוצא ליהרג משקין אותו קורט (מעט) לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו ותתבלבל מעט ולא יסבול כל כך מאימת המוות הממשמש ובא, שנאמר: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש" (משלי לא, ו), ותניא [ושנויה ברייתא]: נשים יקרות (חשובות) שבירושלים היו מתנדבות ומביאות אותן, את משקה זה. והשאלה היא: אם לא התנדבו נשים יקרות, משל מי הוא בא? ומשיבים: הא [בשאלה זו] ודאי מסתברא [מסתבר] שנותנים של צבור, כיון דכתיב [שנאמר] במקרא: "תנו" בלשון רבים, הרי הוא ודאי מדידהו [משלהם].

ב בעא מיניה [שאל אותו] רב אחא בר הונא מרב ששת: אם אמר אחד מן התלמידים "יש לי ללמד עליו זכות", ונשתתק (נעשה אלם) ולא יכול לומר טעמו, מהו הדין בכגון זה? האם מתחשבים אף בדעתו, או אין מביאים אותה בחשבון? מנפח [מנפנף] היה רב ששת בתנועת זלזול בידיה [בידיו], ואמר: נשתתק ודאי שאין שמים לב אליו, שאם תחשוש לכך אפילו אחד בסוף העולם נמי [גם כן] תצטרך לחשוש שמא יש מישהו שיודע לו זכות. ודוחים: אינו דומה, שכן התם לא קאמר [אמר] מישהו שיש לו טעם לזכות הנאשם, ואולם הכא קאמר [כאן אמר] במפורש, ויש איפוא מקום לשאלה, מאי [מה הדין ]?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר ר' יוסי בר חנינא: אחד מן התלמידים שזיכה ומת — רואין אותו כאילו חי ועומד במקומו. ומשמע: אם זיכה, כלומר, נתן נימוק אשר בעטיו עשוי הוא לזכות בדין — אין [כן], אם לא זיכה — לא!

ענה לו רב אחא בר הונא מכאן אין לפתור, שכן זיכה פשיטא [פשוט] לי שהוא נמנה בין המזכים, ואולם אמר ולא פירש את הזכות עדיין תיבעי [תישאל] לך, שיש להסתפק האם ייחשב בין המזכים. ולא נפתרה איפוא השאלה.

ג שנינו במשנה שאפילו אם הוא, הנאשם, אומר שיש לו ללמד על עצמו זכות מחזירים אותו ובלבד שיהא ממש בדבריו. ושואלים האם דרישה זו היא אפילו פעם ראשונה ושניה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: פעם ראשונה ושניה שטען שיש לו צד זכות, בין שיש ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו — מחזירין אותו, מכאן ואילך, אם יש ממש בדבריו — מחזירין אותו, אין ממש בדבריו — אין מחזירין אותו, ולכאורה הדבר סותר את משנתנו!

אמר רב פפא: תרגומה [פרש את המשנה] מפעם שניה ואילך, שמאז בודקים אם יש ממש בדבריו.

ושואלים: מנא ידעי [מנין יודעים] אם יש ממש בדבריו? אמר אביי: דמסרינן ליה זוגא דרבנן [שמוסרים עמו זוג חכמים] היכולים לדון בדבר, אי איכא [אם יש] ממש בדבריו — אין [כן], אי [אם] לא — לא.

ושואלים: ולימסר ליה מעיקרא [ושימסרו לו מתחילה] אפילו בפעם הראשונה זוג תלמידי חכמים לבדוק דבר זה! ומשיבים: אגב דבעית [כיון שהוא מבוהל] לא מצי אמר [אינו יכול לומר] כל מאי דאית ליה [מה שיש לו], ושמא מחמת אימה התבלבל ולא אמר דבר של ממש. אבל אם חזר פעם ראשונה ושניה — אין מעכבים את הדבר עוד, אלא בודקים אותו במקומו.

ד משנה מצאו לו זכות לנאשם — פטרוהו. ואם לאו [לא] מצאו לו זכות — יצא ליסקל. וכרוז יוצא לפניו ואומר: "איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו, כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו".

ה גמרא על האמור במשנה שהיו מכריזים אמר אביי: וצריך למימר [לומר] באותה הכרזה, שהיה הדבר ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני, דילמא איכא דידעי ואתו ומזים להו [שמא יש שיודעים שהנאשם או העדים לא היו שם באותה שעה ובאים ומזימים אותם].

ו שנינו במשנה שכרוז יוצא לפניו. ומדייקים: לפניו, כלומר, בשעת הוצאה להורג — אין [כן], ואולם מעיקרא [מתחילה] לפני גמר דין — לא. ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: בערב הפסח תלאוהו לישו הנוצרי, וכרוז יוצא לפניו ארבעים יום, ומכריז: "ישו הנוצרי יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל, כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו". ולא מצאו לו זכות, ותלאוהו בערב הפסח.

אמר עולא: ותסברא [וכי סבור אתה] שיש להביא מכאן ראיה? וכי ישו הנוצרי בר הפוכי זכות הוא [ראוי הוא להפוך בזכותו]? והרי מסית הוא, ורחמנא אמר [והתורה אמרה] לגבי מסית "ולא תחמל ולא תכסה עליו" (דברים יג, ט)! אלא שאני ישו שקרוב למלכות הוה [היה]

והיו השלטונות מעוניינים בזכותו, ולפיכך נתנו לו את כל האפשרויות, שלא יאמרו שהעלילו עליו לשווא. כיון שהוזכר ישו מביאים ברייתא אחרת בנושא דומה: תנו רבנן, חמשה תלמידים היו לו לישו: מתאי, נקאי, נצר, ובוני, ותודה. אתיוה למתי [הביאוהו את מתאי] ליהרג, אמר להו [להם]: מתאי יהרג? הכתיב [והרי נאמר]: "מתי אבוא ואראה פני אלהים" (תהלים מב, ג)! אמרו לו: אין [כן], מתי יהרג, דכתיב [שנאמר]: "מתי ימות ואבד שמו" (תהלים מא, ו).

אתיוה [הביאוהו] את נקאי ליהרג, אמר: נקאי יהרג? הכתיב [והרי נאמר]: "ונקי וצדיק אל תהרג" (שמות כג, ז)! אמרו לו: אין [כן], נקאי יהרג, דכתיב [שנאמר]: "במסתרים יהרג נקי" (תהלים י, ח).

אתיוה [הביאוהו] את נצר ליהרג, אמר: נצר יהרג? הכתיב [והרי נאמר]: "ונצר משרשיו יפרה" (ישעיה יא, א)! אמרו לו: אין [כן], נצר יהרג, דכתיב [שנאמר]: "ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב" (ישעיה יד, יט).

אתיוה [הביאוהו] את בוני ליהרג, אמר להם: בוני יהרג? הכתיב "בני בכרי ישראל" (שמות ד, כב) אמרו לו: אין [כן] בוני יהרג, דכתיב [שנאמר]: "הנה אנכי הורג את בנך בכרך" (שמות ד, כג).

אתיוה [הביאוהו] את תודה, ליהרג, אמר: תודה יהרג? הכתיב [והרי נאמר]: "מזמור לתודה" (תהלים ק, א)! אמרו לו: אין [כן], תודה יהרג, דכתיב [שנאמר]: "זבח תודה יכבדנני" (שמות נ, כג).