א משנה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה של העדים, שנאמר: "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב), לאמור: כל הליכי המשפט צריכים להיות אחידים.

מה ההבדל בין דיני ממונות לדיני נפשות? דיני ממונות — דנים בשלשה דיינים, ודיני נפשות — בעשרים ושלשה. דיני ממונות — פותחין בדיון בין בנימוק לזכות הנאשם, בין בטענה לחובה, ודיני נפשות — פותחין באלה שיש להם לומר לזכות, ואין פותחין לחובה.

ועוד, דיני ממונות — מטין (מכריעים, פוסקים) על פי דיין אחד בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות — מטין על פי דיין אחד לזכות ורק על פי שנים לחובה.

דיני ממונות — אם סבורים הדיינים שטעו מחזירין את הדין בין לזכות בין לחובה, ואילו בדיני נפשות — מחזירין את הדין לזכות ואין מחזירין לחובה, גם אם סבורים הדיינים שטעו בהכרעתם הראשונה וזיכו.

דיני ממונות — הכל, לא רק דיינים אלא גם תלמידי חכמים אחרים המצויים במקום, מלמדין זכות וחובה, דיני נפשות — הכל מלמדין זכות, ואין הכל מלמדין חובה, אלא הדיינים בלבד.

ועוד, דיני ממונות — מי שהיה מלמד חובה בתחילת הדיון מלמד עכשיו זכות אם חזר בו, והמלמד זכות מתחילה מלמד אחר כך חובה, ואילו בדיני נפשות אינו כן, אלא המלמד חובה יכול לחזור בו ומלמד זכות, אבל המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה.

ועוד, דיני ממונות — דנין בשעות היום, ואולם גומרין את פסק הדין אפילו בלילה, ובדיני נפשות — דנין ביום וגומרין ביום בלבד.

דיני ממונות — גומרין בו ביום אם הספיקו לחקור העדים ולהגיע למסקנה, בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות — גומרין את הדין בו ביום אם פסקו לזכות, אבל ממתינים ליום שלאחריו להחליט לחובה. לפיכך משום שדיני נפשות עשויים להימשך יומיים, אין דנין דיני נפשות לא בערב שבת ולא בערב יום טוב, שכן אם יחליטו לחייב יצטרכו לחכות עד למחר כדי לגמור את הדין, ואסור לבצע פסק דין מוות בשבת ובחג.

ועוד הבדל, בדיני ממונות וכן בדיני הטמאות והטהרות — מתחילין במשא ומתן מן הגדול שבדיינים. דיני נפשות — מתחילין מן הצד, כלומר, מן הקטן שבהם, שהוא יחווה דעתו תחילה.

הכל כשרין לדון דיני ממונות, ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות, אלא כהנים לוים וישראלים מיוחסים, שהם ראויים להיות משיאין בנותיהם לכהונה.

ב גמרא שנינו במשנה שדיני ממונות בדרישה וחקירה. ותוהים: דיני ממונות מי בעינן [האם צריכים אנו בהם] דרישה וחקירה? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בתוספתא: שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשנת השמיטה, ובאו עדים ואמרו לעדים החתומים על השטר: היאך אתם מעידים על שטר זה? והלא ביום פלוני שנכתב בו השטר עמנו הייתם במקום פלוני, וכיצד יכולתם באותו זמן לחתום על שטר זה? — הרי זה שטר כשר וגובים בו ועדיו כשרין, ואין חושדים שזייפו. ומסבירים: חיישינן [חוששים אנו] שמא איחרוהו וכתבוהו, כלומר, ההלוואה עצמה נעשתה בזמן מוקדם יותר, ובשטר לא כתבו את תאריך ההלוואה אלא תאריך מאוחר יותר.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי בעינן [צריכים אנו] דרישה וחקירה אף בדיני ממונות, היכי חיישינן [כיצד חוששין אנו] שמא איחרוהו וכתבוהו? הרי לנו מקרה שאין אנו שמים לב לדרישה ולחקירה בדיני ממונות, ומכשירים למרות שהוזמה לכאורה העדות!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מביא ראיה מכגון זה, תיקשי [יהיה קשה] לך מתניתין [ממשנה] ולא רק מן התוספתא, שהרי משנה מפורשת היא: שטרי חוב המוקדמין שתאריכם מוקדם מהתאריך שבו היתה ההלוואה — פסולים, והמאוחרים — כשרין. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי בעינן [צריכים אנו] דרישה וחקירה בדיני ממונות, ואם יש סתירה מבטלים את הדין, מאוחרין אמאי [מדוע] כשרין?

ומשיבים: הא לא קשיא [שאלה זו אינה קשה], ויש טעם מפני מה לא הקשינו מן המשנה אלא מן התוספתא, כי דעדיפא מינה קאמרינן [דבר עדיף וקשה ממנו אמרנו], שכן המקור שהקשינו ממנו יש בו חידוש מיוחד, שאפילו שטר הכתוב באחד בניסן בשנת השמיטה, דלא שכיחי אינשי דמוזפי [שאין מצויים אנשים המלווים אז], שהרי בסוף שנת השמיטה ישמטו ויבטלו כל החובות, דליכא למימר [שאין לומר], כלומר, שאינו מסתבר כל כך לומר שמא איחרוהו וכתבוהו, דלא מרע לשטריה [שאין אדם מקלקל את שטרו] ומאחרו לכתבו בתאריך היכול לבוא לידי שמיטה — אפילו הכי [כך] כיון ששביעית רק סופה משמטת ובתאריך זה עדיין השטר כשר, משערים אנו שהוא שטר מאוחר ומכשרינן [מכשירים אנו] אותו, ואם כן יפה עשו שהקשו ממקור זה.

אבל מכל מקום לגופה של הסתירה קשיא [קשה]. לסתירה זו נתנו חכמים שונים תשובות אחדות (וסימן חרפ"ש לשמות החכמים הדנים בדבר — ר' חנינא, רבא, רב פפא, רב אשי).

אמר ר' חנינא: דבר תורה, מעיקר דין התורה, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות נעשים בדרישה ובחקירה, שנאמר: "משפט אחד יהיה לכם". ומה טעם אמרו כי בדיני ממונות לא בעינן [איננו צריכים] דרישה וחקירה? — תקנת חכמים היא כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, שאם יבדקו כל עסקי ממונות בדרישה וחקירה קל יהא למצוא סתירה כלשהי בעדות, ולא יוכלו המלווים לגבות ממונם, ולכן לא ירצו להלוות.

ושואלים: אם כן, אלא מעתה שפישטו והקלו חכמים בדיני ממונות