עמך" (במדבר יא, טז), משמעו: "עמך" — ואת בהדייהו [ואתה עמם]. הוה אומר: שבעים ואחד בסך הכל. ור' יהודה סבור: "עמך" אין כוונתו שמשה נמנה עם הזקנים, אלא משום שכינה ששורה על משה, והוא צריך להיות עמם שהשכינה תשרה אף עליהם.

ורבנן [וחכמים] מה הם משיבים על טענה זו? אמר קרא [הכתוב] "ונשאו אתך במשא העם" (במדבר יא, יז), ולדעתם כוונת הכתוב "אתך" — ואת בהדייהו [ואתה עמם]! ור' יהודה מבין זאת: "אתך" כוונתו — בדומין לך, כלומר, שמעלות שהיו במשה צריכות להיות (במידה מסויימת) גם באותם זקנים.

ורבנן [וחכמים], מהיכן לומדים דבר זה? — ממה שנאמר במינוי שרי אלפים ושרי מאות לישראל "והקל מעליך ונשאו אתך" (שמות יח, כב) נפקא [יוצא] דבר זה, ש"אתך" — בדומים לך. וילפא [ולומדת] סנהדרי גדולה של שבעים מסנהדרי קטנה שמינה משה את השופטים בכל שאר בתי הדינים.

א כיון שהוזכר ענין מינוי הזקנים בידי משה, דנים בצדדים נוספים של אותו דבר. תנו רבנן [שנו חכמים]: על הנאמר "וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה" (במדבר יא, כו), יש אומרים כי בקלפי נשתיירו. כיצד?

— שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר יא, טז), אמר משה: כיצד אעשה? אם אברור ששה מכל שבט ושבט — נמצאו שבעים ושנים, ושנים יתירים, אברור חמשה חמשה מכל שבט ושבט — נמצאו בסך הכל שישים, ועשרה חסרים, אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה — הריני מטיל קנאה בין השבטים, שיטענו מדוע לא זכה שבטנו למספר נציגים כשבט אחר!

מה עשה? — בירר ששה ששה מכל שבט והביא שבעים ושנים פיתקין, על שבעים מהם כתב "זקן", ושנים מהם הניח חלק, בללן ונתנן בקלפי. אמר להם: בואו וטלו פיתקיכם! כל מי שעלה בידו פתק שכתוב עליו "זקן", אמר לו: כבר קידשך שמים. מי שעלה בידו חלק, אמר לו: המקום לא חפץ בך, אני מה אעשה לך?

כיוצא בדבר, כלומר, בשיטה דומה אתה אומר שיש לפרש את הכתוב "ולקחת חמשת חמשת שקלים לגלגלת" (במדבר ג, מז) הכתובים בענין פדיון הבכורים, שנאמר: "קח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל... ואת פדויי השלושה והשבעים והמאתים העודפים על הלוים מבכור בני ישראל" (במדבר מה–מו), אמר משה: כיצד אעשה להן לישראל? אם אומר לו לבכור תן לי פדיונך שאתה מהמאתיים והשבעים והשלושה העודפים, וצא — יאמר לי: כבר פדאני בן לוי מאותם עשרים ושנים אלף לויים שנותרו, ומנין אתה יודע שאני הוא מאלה שאינם פדויים?

מה עשה? הביא עשרים ושנים אלפים פיתקין, וכתב עליהן "בן לוי", ועל שלשה ושבעים ומאתים הנותרים שהיו הבכורות יתרים על הלויים כתב עליהן "חמשה שקלים", בללן ונתנן בקלפי. אמר להן: טלו פיתקיכם. מי שעלה בידו "בן לוי", אמר לו: כבר פדאך בן לוי. מי שעלה בידו "חמשת שקלים", אמר לו: תן פדיונך וצא. ואלדד ומידד היו אותם שני זקנים שהיו ראויים להיות נמנים על הסנהדרין, אבל העלו בידם פתק חלק.

ר' שמעון אומר: במחנה נשתיירו ולא רצו לבוא להגרלה. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "אספה לי שבעים איש", אמרו אלדד ומידד: אין אנו ראויין לאותה גדולה, ואין אנו חשובים להימנות על הזקנים. אמר הקדוש ברוך הוא: הואיל ומיעטתם עצמכם, הריני מוסיף גדולה על גדולתכם יותר משתהיה לשאר זקנים, ומה גדולה הוסיף להם? — שהנביאים כולן, כלומר, שאר הזקנים שניתנה להם נבואה, נתנבאו ופסקו, והם נתנבאו ולא פסקו.

כיון שהוזכר שהיו מתנבאים, שואלים: ומה נבואה נתנבאו? — אמרו (נתנבאו): משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ. אבא חנין אומר משום (בשם) ר' אליעזר: על עסקי שליו שעתיד לבוא הן מתנבאים, בלשון זו: "עלי שליו, עלי שליו", ואכן בא השליו לאחר מכן!

רב נחמן אמר: על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין, שנאמר לגבי גוג ומגוג: "כה אמר ה' אלהים האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם" (יחזקאל לח, יז), אל תיקרי "שנים" אלא שנים, ואיזו הן שנים נביאים שנתנבאו בפרק (בזמן) אחד נבואה אחת? — הוי אומר: אלדד ומידד הם.

את דברי הברייתא הזו מבארים: אמר מר [החכם]: כל הנביאים כולן נתנבאו ופסקו, והן נתנבאו ולא פסקו. ושואלים: מנא לן [מנין לנו] שפסקו שאר הנביאים? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר בהם] "ויתנבאו ולא יספו" (במדבר יא, כה), והכוונה היא שלא פסקו, אלא מעתה מה שנאמר במתן תורה "קול גדול ולא יסף" (דברים ה, יט), הכי נמי [כך גם כן] אתה מפרש קול שלא אוסיף [הוסיף] הוא? והלא ממשמעות הכתובים שם רואים שנאמר הדבר בתוך עשרת הדברות, אלא הכוונה שם שלא פסק הוא. ואם כן, אף כאן יכול אתה לפרש "יסף" במשמעות פסק ששבעים הזקנים לא פסקו מלהינבא!

אלא הראיה בדרך אחרת: הכא כתיב [כאן נאמר] "ויתנבאו ולא יספו" (במדבר יא, כה), התם כתיב [שם נאמר] "אלדד ומידד מתנבאים במחנה" (במדבר יא, כז), משמע עדיין מתנבאים והולכים.

ובבירור הדעות ביחס לתוכן נבואותיהם, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שנבואתם היתה ש"משה מת", היינו דכתיב [זהו שנאמר] שם: "ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדני משה כלאם" (במדבר יא, כח), שנראה הדבר כמרידה בסמכותו של משה. אלא למאן דאמר הנך תרתי [לשיטת מי שאומר אותם שתים] נבואות אחרות, שאין בהן נגיעה למשה, מאי [מה טעם] אמר יהושע "אדני משה כלאם"? ומסבירים: דלאו אורח ארעא [שאין זה דרך ארץ] שיתנבאו לעצמם, דהוה ליה [שהרי הם] כתלמיד המורה הלכה לפני רבו, שיש צד חוצפה בזה, וכן בנביאים המתנבאים שלא ברשות רבם.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר הנך תרתי [נניח לשיטת מי שאומר שנבאו אלה השנים] על דברים לעתיד — היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים" (במדבר יא, כט), אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שנבאו ש"משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ", מינח הוה ניחא ליה [נוח היה לו בכך] שכל עם ה' יהיו נביאים כיוצא בזה?! ומשיבים: לא סיימוה קמיה [סיימוהו לאותו הדבר לפניו] ולא סיפרו למשה מה אמרו, אלא אמרו לו רק שהם מתנבאים.

ושואלים: מאי [מה משמע] "כלאם" שאמר יהושע? ומפרשים, אמר ליה [לו]: הטל עליהן צרכי ציבור שיתעסקו בהם כשאר זקני ישראל, והן כלין מאיליהן שאינם יכולים להמשיך בנבואה, שמתוך טורח הציבור לא יוכלו להיות גם נביאים.

ב שנינו במשנה: מניין להביא עוד שלשה. במשנה מוכיחים שמספר הדיינים בסנהדרי קטנה הוא עשרים ושלושה, שהרי אין לחייב אדם למוות ברוב של דיין אחד בלבד, ומשום כך יש להוסיף לעשרים חברי הסנהדרי עוד שנים, וכדי שלא יהא בית דין שקול מוסיפים עוד אחד והרי עשרים ושלושה.

ומקשים: סוף סוף לרעה על פי שנים לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה] הזדמנות גם בעשרים ושלושה, כיצד? אי [אם] אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין, אכתי חד הוא [עדיין אחד הוא] ואין כאן רוב של שנים, אי [אם] עשרה מזכין ושלשה עשר מחייבין, תלתא הוו [שלושה הם] ולא שנים, ושוב אין קיום הכתוב כלשונו! אמר ר' אבהו: אי (אין) אתה מוצא שיהא רוב של שנים אלא במוסיפין, כשמוסיפים שני דיינים נוספים כשאחד מן הדיינים נמנע מן הדיון, ושאר הדיינים היו שקולים בדעותיהם, ושני אלה הצטרפו לדעה אחת, ודבר זה הוא לדברי הכל. ובסנהדרי גדולה יכול שיארע בה דבר כעין זה, ואליבא [ולשיטתו] של ר' יהודה שאמר שבעים הם חברי סנהדרי גדולה, ובמספר זוגי של אנשים יתכן שיהא רוב של שנים לחייב.

ואמר ר' אבהו: במוסיפין כשמצריכים להוסיף לדיינים עושין בית דין שקול אפילו לכתחילה. ומקשים: פשיטא [פשוט הדבר], הלא כך מובן מן המקורות, ומה החידוש בזה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: האי דקאמר [זה שאמר] "איני יודע" כמאן דאיתיה דמי [כמי שישנו נחשב], ואי [ואם] אמר מילתא [דבר] אחר כך — שמעינן ליה [שומעים אנו לו] ומצרפים אף אותו למנין, ונמצא שיש מספר בלתי זוגי של דיינים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דהאי דקאמר [שזה שאמר] "איני יודע" כמאן דליתיה דמי [כמי שאיננו הוא נחשב], ואי [ואם] אמר טעמא [טעם] — לא שמעינן ליה [אין אנו שומעים לו], ולכן בית הדין הוא בלעדיו כבית דין שקול.

אמר רב כהנא: סנהדרי שראו כולן דינו של אדם לחובה — פוטרין אותו. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — כיון דגמירי [שלמדנו] שיש צורך לעשות הלנת דין שלא יפסקו דינו בו ביום כדי למעבד ליה זכותא [לעשות, למצוא, לו זכות] לנידון, שמא במשך הלילה יעלו דבר מה בדעתם, והני תו [ואלה שכולם ראו לחובה שוב] לא חזו ליה [יראו לו זכות], שהרי לא יהיה מי שיהפך לזכותו.

אמר ר' יוחנן: אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה גבוהה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה (יפי תואר), ובעלי זקנה שיכבדום אף מפני זקנתם, ויהיו בעלי כשפים שיהיו יודעים מה טיבו של כישוף אם יזדמן להם לדון במכשפים, ויודעים בשבעים לשון כדי שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן כשבאים עדים המדברים בשפה אחרת.

אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה, כלומר, אף שבתורה נאמר במפורש שהשרץ טמא הוא, צריכים בסנהדרין חכם מפולפל כל כך, שיוכל להוכיח מן הכתובים האחרים שהשרץ טהור. ורק חכם חריף עד כדי כך ראוי להיות בסנהדרין. ואגב הדברים אמר רב: אני אדון ואטהרנו, כלומר, אני יכול להראות כיצד אפשר להוכיח הוכחה כזו: