בנשיא שבט שחטא עסקינן [עוסקים אנו]. מי [האם] לא אמר רב אדא בר אהבה "כל הדבר הגדל יביאו אליך" (שמות יח, כב), פירושו: דבריו של גדול, שכל מקום שגדול ישראל נאשם באשמה שעונשה מוות, הוא נידון בשבעים ואחד דיינים. האי נמי [זה, נשיא השבט, גם כן] גדול הוא, ודינו צריך להיות בשבעים ואחד.

עולא אמר בשם ר' אלעזר הסבר אחר, שהשבט נידון בשבעים ואחד באופן מסויים — בבאין שני שבטים להידון על עסקי נחלות מהי הנחלה השייכת לכל שבט, ועושים זאת בבית דין של שבעים ואחד כתחילתה של חלוקת ארץ ישראל לשבטים בימי יהושע. מה תחילתה של חלוקה היתה בשבעים ואחד זקני העדה, אף כאן לא ידון ענין הנחלה אלא בבית דין של שבעים ואחד.

ומקשים: אי [או] אולי נאמר כך, מה תחילתה של חלוקת הארץ היתה בקלפי (גורל), באורים ותומים, וכל ישראל מצויים שם, אף כאן, בסכסוך בין השבטים, יצטרך להיות קלפי, אורים ותומים וכל ישראל, וכיון שאין עושים כן, משמע שאף לענין סכסוכי נחלה בין השבטים אין צורך בבית הדין הגדול. אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כהסברו של רב מתנה שמדובר בנשיא של שבט שחטא.

רבינא אמר: לעולם יש לפרש שמדובר כאן בשבט שהודח לעבודה זרה, ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך וכי בדינא [בדין] של רבים דיינינן ליה [אנו דנים אותם] ולא כיחידים, הרי יש להשיב: אין [כן], אף על גב דקטלינן ביחיד [אף על פי שאנו הורגים אותם כיחידים], ודנים אותם בסקילה, ואין מחרימים את ממונם, בכל זאת בי דינא [בבית דין] של רבים דיינינן ליה [אנו דנים אותו], שדנים דינו של כל אחד בסנהדרי גדולה.

וראיה לדבר: מי [האם] לא אמר ר' חמא בר' יוסי אמר ר' אושעיא: על הכתוב שנאמר ביחיד העובד עבודה זרה "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההוא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך, את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו" (דברים יז, ה), ומדיוק הלשון למדנו: איש ואשה בודדים אתה מוציא לשעריך לדון אותם בבית הדין שבשער העיר, שהוא סנהדרי קטנה, ואי (ואין) אתה מוציא את כל העיר כולה לשעריך, אלא הם נידונים בבית הדין הגדול. הכא נמי [כאן גם כן] בשבט שחטא: איש ואשה אתה מוציא לשעריך, ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך, אלא נידונים בבית דין של שבעים ואחד.

א שנינו במשנה שלא דנים את נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה], מה מקורם במקרא?

אמר ר' יוסי בר' חנינא: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של לשון "הזדה" "הזדה" מזקן ממרא, שבנביא שקר נאמר "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא" (דברים יח, כ), ובזקן ממרא נאמר "והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלהיך או אל השופט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל" (דברים יז, יב), מה להלן בזקן ממרא אין הזדה אלא כנגד בית הדין הגדול של שבעים ואחד, אף כאן בנביא שקר אינו נידון אלא בבית דין של שבעים ואחד.

ותוהים: והא [והרי] "הזדה" כי כתיבא [כאשר נאמרה] בזקן ממרא, בדין קטלא [מיתה] הוא דכתיבא [שנאמרה], וקטלא בעשרין ותלתא [והמיתה שלו בעשרים ושלושה] דיינים בלבד הוא ולא בשבעים ואחד! אלא אמר ריש לקיש: יש לומר כי גמר [למד] בגזירה שווה "דבר" "דבר" מהמראתו, שהמצוה שהזקן הממרא עובר עליה במריו היא הוראת התורה "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך" (דברים יז, י), ובמיתת נביא השקר נאמר "אשר יזיד לדבר דבר בשמי" (דברים יח, כ), וכשם שהזקן הממרא עושה דבר כנגד בית דין של שבעים ואחד — אף המזיד לדבר דבר שלא בשם ה' דינו מיתה בבית דין של שבעים ואחד.

ושואלים: ולהדר [ושיחזור] דין זקן ממרא, ולגמר [ושילמד] בגזירה שווה מן המילים "הזדה" "הזדה" מנביא השקר, ואף זקן ממרא יצטרכו לדונו בבית דין של שבעים ואחד! ומשיבים: "דבר" "דבר" — גמיר [למד], גזירה שווה זו קיבל במסורת, ואילו "הזדה" "הזדה" — גזירה שווה זו לא גמיר [למד], לא קיבל במסורת.

ב שנינו במשנה שלא דנים את הכהן גדול, אלא בבית דין של שבעים ואחד. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? אמר רב אדא בר אהבה: שאמר קרא [הכתוב]: "כל הדבר הגדל יביאו אליך" (שמות יח, כב), ומשמעו שמשה (או בית דין של שבעים ואחד שהוא במקומו) ידון בדבריו של גדול בישראל.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: "דבר גדל" שנאמר בכתוב משמעו — דבר קשה. אתה אומר שמשמעו דבר קשה, או אינו אלא דבריו של גדול? — כשהוא אומר בפסוק אחר המספר כיצד ביצע משה את עצת יתרו "את הדבר הקשה יביאון אל משה" (דברים יח, כו) — הרי דבר קשה אמור, משמע שדבר הגדול הוא הוא דבר הקשה!

ומשיבים: הוא, רב אדא בר אהבה, שאמר כי האי תנא [כשיטתו של תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא] אחרת: משמעות הכתוב "דבר גדל" היא — דבריו של גדול. אתה אומר שהמשמעות היא דבריו של גדול, או אינו אלא דבר הקשה? ויש לדחות: כשהוא אומר הלאה "הדבר הקשה יביאון אל משה ", הרי דבר קשה אמור, ולמדנו שדבר שבית דין אינו יכול לפתרו מביאים לפני משה, הא [הרי] מה אני מקיים "דבר גדל" — דבריו של גדול, ושואלים:

והאי תנא [ותנא זה] שלדעתו "דבר גדול" ו"דבר קשה" אחד הוא, תרי קראי [שני כתובים] לדבר אחד למה לי? ומשיבים: חד לצואה בעלמא [אחד לציווי בלבד], וחד [ואחד] לעשייה שכן נעשה הדבר. ושואלים: ואידך [והתנא האחר], מדוע אינו מפרש כן? ומסבירים: אם כן, ששניהם אחד הם, לכתוב [שיכתוב] או "גדול" "גדול" בשני המקרים, או "קשה" "קשה" בשני המקרים, מאי [מה] משמע "גדול", ומאי [ומה] משמע "קשה" שנאמרו בשני מקומות? שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], גם לענין דבר הגדול וגם לענין דבר הקשה.

בעי [שאל] ר' אלעזר שאלה זו: שורו של כהן גדול שהרג נפש, בכמה דיינים הוא נידון? וצדדי השאלה: האם למיתת בעלים דידיה [שלו] מדמינן ליה [משווים אנו אותו], ולפיכך אף שורו נידון בשבעים ואחד, או דילמא [שמא] למיתת בעלים דעלמא [בכלל] מדמינן ליה [משווים אנו אותו] ויהיה נידון בעשרים ושלושה בלבד? אמר אביי: מדקא מבעיא ליה [מתוך שנשאלה לו השאלה] בשורו, הרי מכלל הדבר תלמד שממונו פשיטא ליה [פשוט לו], שבשאר דיני ממונות של הכהן הגדול דן בית דין רגיל.

על הערה זו של אביי תוהים: פשיטא [פשוט הדבר]! ומדוע לא יהא כן? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: הואיל וכתב "כל הדבר הגדל", היינו חושבים שהכוונה היא לכל דבריו של גדול, כל סכסוך שכהן גדול הוא צד בו ידון בבית הדין הגדול, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דבר זה.

ג שנינו במשנה שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? אמר ר' אבהו: שאמר קרא [הכתוב] בזמן מינוי יהושע: "ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה

"(במדבר כז, כא), והרי פסוק זה מדבר במנהיג היוצא למלחמה ("יצאו" "יבואו"), "הוא" — זה מלך, יהושע או כל מנהיג אחר שיהיה במקומו, "וכל בני ישראל אתו" — זה משוח מלחמה, כהן שנמשח במיוחד לעמוד לפני המלחמה ולהדריך את העם (ראה דברים כ, ב), "וכל העדה" — זה סנהדרי. הרי שסנהדרין גדולה צריכה להיות שם ולתת רשות למלך.

ושואלים: ודילמא [ושמא] זה שהכתוב מזכיר את הסנהדרין, הכוונה היא שלסנהדרי הוא דקאמר להו רחמנא [שאמרה להם התורה], דלישיילו [שישאלו] באורים ותומים, ולהם הרשות לעשות זאת, אבל המלך יכול לצאת למלחמה בלא רשות סנהדרין?

אלא הראיה היא כי הא [כמו זה] שאמר רב אחא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא [החסיד]: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו, והיה מנגן הכינור מאליו. מיד היה דוד עומד משנתו ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו,

אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה ואין להם מהיכן! אמר להן: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ (הכמות הקטנה הנכנסת ליד אחת) משביע את הארי הגדול, ואין הבור מתמלא מחולייתו (רק ממי הגשמים שיורדים במישרין לתוכו בלבד), אלא צריכים למשוך לו מים ממקום אחר. אמר להם: אם כן, לכו פשטו ידיכם בגדוד ועשו מלחמה על העמים השכנים.

מיד יועצין באחיתופל היכן ומתי להילחם, ונמלכין מתייעצים ומקבלים רשות בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים אם יעשו את הדבר אם לא. אמר רב יוסף: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז ומלמד על דבר זה — שנאמר: