האומר "ערך כלי זה עלי", וכפי שאמרנו אין ערכים אלא לאדם — נותן דמיו של הכלי להקדש. מאי טעמא [מה טעם] הלכה זו? אדם יודע שאין ערך לכלי, כלומר, שבכלי אין שייך מושג הערך, וגמר ואמר והיתה כוונתו לשום (לשם) דמים, והשתמש במלה "ערך" שלא כדיוקה, משום הכי [כך] נותן דמיו. ומקשים: הסבר זה אינו מתיישב היטב בלשון, האי [זו הלשון] "ערכין המטלטלין" אינה מדוייקת כל כך, אלא לשון "ערכין של מטלטלין" מבעיא ליה [צריך היה לו לומר]! ומשיבים: זו אינה קושיה, תני [שנה] ותקן קצת בנוסח המשנה: "ערכין של מטלטלין".

רב חסדא אמר בשם אבימי הסבר אחר: מדובר במתפיס מטלטלין לערכין שלא היה לו ממון בעין לשלם, והתפיס בקדושת הערכין מטלטלין שונים שהקדישם לצורך זה ופדיונם בשלושה. ושוב מקשים מצד הלשון: האי [זו הלשון] "ערכין המטלטלין" אינה ראויה, ולשון "מטלטלין של ערכין" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומשיבים: תני [שנה] ותקן את לשון המשנה כך: "מטלטלין של ערכין".

ר' אבהו אמר, אפשר לפרש כך: באומר "ערכי עלי", ואז אם בא כהן לגבות ממנו מטלטלין בתשלום הערך — אומדים אותם בשלשה, ואם בא לגבות ממנו קרקעות — בעשרה. אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא בענין זה: בשלמא לאפוקי [נניח לענין זה שלהוציא] מן ההקדש בעינן [צריכים אנו] שלשה דיינים, שאם הוטעה ההקדש הרי זה כמועל בקודש. אלא לעיולי [להכניס] להקדש שלשה דיינים לשם כך למה לי? ולשם מה דיינים אלה כשבא אדם להקדיש דבר?

אמר ליה לו]: סברא הוא דבר זה: מה לי עיולי [להכניס] מה לי אפוקי [להוציא], כי אפוקי מאי טעמא [בהוצאה מה טעם] צריכים בית דין — דילמא טעי [שמא יטעה] ויפחית מן המחיר, ויימצא ההקדש נפסד, עיולי נמי דילמא טעי [בהכנסה גם כן קיים החשש שמא יטעה] ונמצא ההקדש נפסד.

א שנינו במשנה כי ר' יהודה אומר שבערכים, על אחד מאומדי הערך לצורך פדיון להיות כהן. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: בשלמא [נניח] לשיטת ר' יהודה — היינו דכתיב [זהו שנאמר שם] בפרשת פדיון הקדשות "כהן", אלא לרבנן [לשיטת חכמים] שכל אדם ראוי לכך, "כהן" למה להו [להם] שיהא כתוב שם? ומסכמים: אכן, קשיא [קשה הדבר].

ב עוד שנינו במשנה כי הקדשי קרקעות דנים בתשעה וכהן. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה], מה מקורם בכתוב? אמר שמואל: עשרה "כהנים", כלומר, עשר פעמים "כהן" כתובין בפרשה זו של הקדשים ופדיית הקדשים (ויקרא פרק כז), "כהן" חד לגופיה [אחד לגופו], כלומר, שיהיה צורך בכהן, הנך [הללו] האחרים הנוספים עליו הוי [הריהם] מיעוט אחר מיעוט, שכן כל פעם יש הדגשה נוספת "כהן" ולא אחר, וכלל בידינו: אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ללמדנו שאפילו תשעה ישראל ואחד כהן.

מתקיף לה [מקשה עליה], על סברה זו, רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: אימא [אמור] על פי אותו כלל שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, באופן זה שיצטרכו חמשה כהנים וחמשה ישראלים, שהרי בפעם הראשונה שמוזכר "כהן" הרי זה כהן ממש, בפעם השניה לשון זו באה לרבות וללמד שאפילו ישראל כשר, ואולם בפעם השלישית שנאמר "כהן" שוב אפשר לפרש שהכוונה לכהן דווקא. לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ונשארה בקשיא [קשה].

ג שנינו במשנה שכשם שהקרקעות בתשעה וכהן, כך אדם כיוצא בהן. ותוהים: אדם מי [האם] קדוש? כיצד אפשר שתחול עליו קדושת הגוף? אמר ר' אבהו: הכוונה לאדם האומר "דמי עלי", כלומר, אני מקדיש את מחירי כנדר לבית המקדש. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר "דמי עלי" — שמין (מעריכים) אותו כעבד הנמכר בשוק, והמחיר שהיו משלמים עבורו בתורת עבד הוא המחיר שעליו לתת להקדש. ועבד אתקש [הושווה במקרא] לקרקעות, וכל דין האמור בקרקעות יש לשייכו ולהחילו גם על העבד. ולכן כדין הערכת קרקעות דין הערכת אדם.

באותו ענין בעי [שאל] ר' אבין: שער של אדם שהוקדש, ואותו שיער גדל והוא כבר עומד ליגזוז, בכמה? האם נאמר כי שיער כזה כגזוז דמי [נחשב] והוא נערך כשאר מטלטלין בשלשה דיינים, או כמחובר לגופו עדיין דמי [נחשב], והמחובר לו הריהו כמותו, ובעשרה דיינים?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו: המקדיש את עבדו אין מועלין בו בעבד, משום שאין בו קדושת הגוף, שאין גופו קדוש, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מועלין בשערו. וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שבשערו העומד ליגזוז פליגי [נחלקו], אם כן שמע מינה [למד מכאן] שנחלקו האם שיער זה כגזוז או אינו כגזוז.

ומציעים: נימא הני תנאי כהני תנאי [האם לומר שמחלוקת תנאים אלו, כמחלוקת אחרת של תנאים אלו]. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' מאיר אומר: יש דברים שהן כקרקע מבחינה אחת, ואינן כקרקע מבחינה אחרת, ואין חכמים מודים לו. כיצד? — אמר אדם לחבירו: "עשר גפנים טעונות ענבים מסרתי לך, ורצוני לקבל דמיהן ", והלה אומר: "אינן אלא חמש". ר' מאיר מחייב את הנתבע שישבע על השאר, כדין מודה במקצת הטענה. וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, וממדרש המקראות למדנו שאין אדם נשבע בהכחשה ("כפירה") בטענה בדין קרקעות.

ואמר ר' יוסי בר חנינא: בענבים העומדות ליבצר עסקינן [עוסקים אנו] במשנה זו. מר סבר [חכם זה, ר' מאיר, סבר]: כבצורות דמיין [הן נחשבות], וכיון שהענבים בצורים הרי שהטענה היא ביחס למטלטלין, וראוי שישבע הנתבע, המכחיש שקיבל את הענבים הללו. ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סברו]: לאו [לא] כבצורות דמיין [הן נחשבות]. ודוחים: לא, אין להוכיח מכאן, אפילו תימא [תאמר] ששיטת חכמים בענין השיער היא כדעת ר' מאיר, כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' מאיר התם [שם, בענין הגפנים] שענבים העומדים להיבצר דינם כבצורים, משום שכל כמה דשבקה להו מיכחש כחשי [שהוא משאיר אותן על הגפן הרי הן מכחישות ונחלשות], ולכן הענבים נחשבים כבצורים. אבל שערו — כל כמה דשבקה להו אשבוחי משבח [שהוא משאיר אותן עליו הרי הן משביחות], ששיער ארוך הוא בעל ערך רב יותר, ולכן אין לומר ששיער העומד להיגזז נחשב כבר כגזוז, כפי שאומרים בענבים.

ד במשנה שנינו שדיני נפשות בעשרים ושלושה, וכן הרובע והנרבע בעשרים ושלושה. ומעירים: במשנה קא פסיק ותני [פסק ושנה] בלא לחלק בין הדברים, לא שנא [אינו שונה] אם היה זה פר רובע את הזכר, ולא שנא [ואינו שונה] אם היה זה פר הרובע נקבה. בשלמא [נניח] במקרה של הרובע נקבה, דכתיב [שנאמר] במפורש: "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה" (ויקרא כ, טז), אלא שור הרובע את הזכר מנא לן [מנין לנו] שהבהמה בהריגה?

ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "כל שכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב, יח), אם אינו ענין לשוכב העושה מעשה שכבר נאמר דינו במקום אחר, תניהו ענין לנשכב ונפרש ששוכב עם בהמה אינו דווקא זה שעושה מעשה, אלא כל מי שיש לו מגע מיני עם בהמה, גם אם הוא הנרבע. ואפקיה רחמנא [והוציאתו התורה] בלשון "שוכב", לאקושי [להשוות] נשכב לשוכב. מה שוכב — הוא ובהמתו נידונים בעשרים ושלשה דיינים, אף נשכב — הוא ובהמתו בעשרים ושלשה.

ה שנינו במשנה כי שור הנסקל נידון בעשרים ושלשה דיינים, שנאמר: "השור יסקל וגם בעליו יומת" (ויקרא כא, כט), ולומדים מהשוואה זו: כמיתת הבעלים שהיא בבית דין של עשרים ושלושה, כך מיתת השור. אמר ליה [לו] אביי לרבא: ממאי דהאי [מנין לנו שזה] הכתוב "וגם בעליו יומת", לכמיתת בעלים כך מיתת השור הוא דאתא [שבא]? שהרי לא נכתבה הלכה זו במפורש, ושמא יש לפרש את הכתוב אחרת,