בטלו דיני קנסות מישראל, שלא היו יכולים לדון עוד דינים אלה בהיעדר חכמים סמוכים. שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה (רומי) שמד על ישראל לבטל את שרשרת הסמיכה ואת סמכותם של חכמי ארץ ישראל, ואמרו שכל הסומך — יהרג, וכל הנסמך — יהרג, ועוד קבעו שעיר שסומכין בה — תיחרב. ואף סימוני תחומין שסומכין בהן — יעקרו, כדי להרתיע את הסומכים והנסמכים מתוך חשש לשלומם של בני מקומות אחרים.

מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, כלומר, במקום שומם, שלא יוכלו לומר שהוא שייך לתחומה של עיירה מסויימת ולא יענישו את בני העיירה, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים. ואלו הן: ר' מאיר, ור' יהודה, ור' שמעון, ור' יוסי, ור' אלעזר בן שמוע. ר' אויא מוסיף שהיה שם אף ר' נחמיה, בין הנסמכים.

כיון שהכירו אויביהם בהן, שנודע להם הדבר שסומכים שם, אמר להן ר' יהודה בן בבא לחכמים: בניי, רוצו וברחו מכאן. אמרו לו: רבי, מה תהא עליך שאתה זקן ואינך יכול לרוץ? אמר להן: הרי בין כה וכה הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים, שבוודאי לא אוכל להימלט גם אם תעזרוני, ואם לא תמלטו לבדכם גם אתם תהרגו. אמרו: לא זזו האויבים משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות (חניתות) של ברזל ועשאוהו ככברה. ודרך אגב אפשר ללמוד ממעשה זה שחכם אחד בלבד יכול לסמוך!

ודוחים: ר' יהודה בן בבא אחריני הוו בהדיה [חכמים אחרים היו עמו], שצרפם כדי לסמוך את התלמידים, והאי [וזה] שלא חשיב להו [חשב, מנה, אותם], — משום כבודו של ר' יהודה בן בבא שהיה הגדול שבהם, והשאר רק נספחו לו כדי להוות בית דין. ועוד שואלים בקשר למעשה זה: ור' מאיר, האם ר' יהודה בן בבא סמכיה [סמכו]? והא [והרי] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל האומר ר' מאיר לא סמכו ר' עקיבא אינו אלא טועה, ואם כן לשם מה היה צריך שיסמכוהו שנית? ומשיבים: סמכיה [סמכו] ר' עקיבא ולא קיבלו הבריות את המינוי, שהיה ר' מאיר עדיין צעיר מאד, והיה הדבר נראה תמוה בעיני הבריות, ולאחר זמן סמכיה [סמכו] ר' יהודה בן בבא — וקיבלו.

א אמר ר' יהושע בן לוי: אין סמיכה בחוצה לארץ. ושואלים: מאי [מה פירוש] "אין סמיכה"? אילימא [אם תאמר] שלא דייני [דנים] דיני קנסות כלל בחוצה לארץ, והא תנן [והרי שנינו במשנה]: סנהדרין ושלטון הסנהדרין נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ! אלא הכוונה היא שלא סמכינן [סומכים אנו] חכמים בחוצה לארץ אלא בארץ ישראל בלבד.

ומעתה מבררים כמה פרטים בענין סמיכה, פשיטא [פשוט, מובן מאליו ] כי אם היו הסומכין נמצאים בחוצה לארץ ונסמכין בארץ — הא אמרינן [הרי כבר אמרנו] שלא, שאין סמיכה, אלא בארץ ישראל בלבד. ואולם אם הסומכין בארץ והנסמכין נמצאים בחוצה לארץ, מאי [מה] יהא הדין? האם יכולים הם למנותם מרחוק, בחוצה לארץ, או לא?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר מן העובדה שר' יוחנן הוה [היה] מצטער (משתדל) עליה [עליו] על רב שמן בר אבא שלא הוה גבייהו [היה אתם] בזמן שקיבלו את הסכמת הנשיא דליסמכיה [לצורך זה שיסמכוהו], וכן ר' שמעון בן זירוד וחד דעימיה [ואחד שעמו] שהיה חבירו, ומנו [ומי הוא]? — ר' יונתן בן עכמאי. ואמרי לה [ויש אומרים אותה] בגירסא שונה: ר' יונתן בן עכמאי וחד דעימיה [ואחד שעמו], ומנו [ומי הוא]? — ר' שמעון בן זירוד, שאף על פי שהיו חברים שווים במדרגה, חד דהוה גבייהו [אחד שהיה עמם] בארץ ישראל — סמכוהו, וחד [ואחד] שלא הוה גבייהו [היה עמם] — לא סמכוהו, ומכאן שאין לסמוך אלא בתוך הארץ. כיון שדברנו בענין הסמיכה מביאים סיפורים נוספים בנושא זה.

ר' חנינא ור' הושעיא הוה קא משתקיד [היה משתדל] ר' יוחנן למיסמכינהו [לסמוך אותם], שחכמים וצדיקים היו, לא הוה מסתייעא מילתא [היה מסתייע, מצליח בידו הדבר], הוה קא מצטער טובא [והיה מצטער ביותר], שכל פעם היה קורה מאורע אחר שהיה גורם שלא יוכל לסמכם. אמרו ליה [לו]: לא נצטער מר דאנן [אל יצטער אדוני, כי אנחנו] מצאצאי בית עלי קאתינן [אנו באים],

שאמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: מניין שאין חכמים נסמכין לבית עלי, שנאמר בקללה שנאמרה לבית עלי: "ולא יהיה זקן בביתך כל הימים" (שמואל א' ב, לב), ונברר: מאי [מה פירוש] "זקן" בפסוק זה? אילימא [אם תאמר]: זקן ממש, כלומר, אדם בא בימים, והכתיב [והרי כבר נאמר] דבר זה "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" (שמואל א' ב, לג), משמע שימותו בבחרותם ולא יגיעו לזקנה, אלא "זקן" זה הוא תואר כבוד לחכם, ומשמעו — סמיכה, שנתקללו בני בית עלי שלא יהיו ביניהם חכמים סמוכים.

מסופר: ר' זירא הוה מיטמר למיסמכיה [היה מתחבא כדי להימנע מהאפשרות שיסמכו אותו], וטעמו היה על פי מה שאמר ר' אלעזר: לעולם הוי קבל וקיים [היה אפל ותישאר קיים], כלומר, ככל שאתה צנוע יותר ואינך ידוע תאריך ימים. כיון ששמעה להא [לאותה שמועה] שאמר ר' אלעזר: אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו, ראה שיש בגדולה גם מחילת עוונות, אמצי ליה אנפשיה [המציא לו, לנשיא, את עצמו] שיוכלו לסמכו.

מסופר, כי סמכוה [כאשר סמכו] את ר' זירא שרו ליה [לו] החכמים המצויים שם הכי [כך]: "לא כחל (צבע כחול לעינים), ולא שרק (צבע אדום ללחיים), ולא פירכוס (ליפות השיער), שהוא כאשה שאיננה מקשטת עצמה בשום אמצעי חיצוני, ובכל זאת יעלת חן. ואגב מסופר, כי סמכוה [כאשר סמכו] את ר' אמי ואת ר' אסי, שרו להו הכי [להם החכמים כך]: כל מן דין, כל מן דין סמוכו לנא [כל כמו אלה, כל כמו אלה, סמכו לנו], שהם הם הדוגמא לראויים לסמיכה. לא תסמכו לנא [אל תסמכו לנו] לא מסרמיטין [מן הסמרטוטים] ולא מסרמיסין [מן המסרסין]. ואמרי לה [ויש אומרים שאמרו]: אל תסמכו לנו לא מחמיסין [מן החמסנים] ולא מטורמיסין [מן הדורסנים], וכיון שהוזכרו השירים שחוברו לכבודם של חכמים, מספרים גם כי

ר' אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר [כאשר היה בא מן הישיבה אל בית הקיסר], נפקי מטרוניתא דבי קיסר ומשריין ליה [היו יוצאות גבירות בית הקיסר ושרות לפניו]: "רבה דעמיה, מדברנא דאומתיה, בוצינא דנהורא, בריך מתייך לשלם" ["גדול עמו, מנהיג אומתו, נר המאור, ברוך בואך לשלום"]!

ב שנינו במשנה כי עריפת עגלה בשלשה חכמים. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הנאמר בדין עגלה ערופה: "ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל" (דברים כא, ב), "זקניך" לשון רבים, ומיעוט רבים — הרי שנים. "שפטיך" רבים — הרי שנים, ואין עושים בית דין שקול — מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן חמשה, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: "זקניך" — הרי שנים, ואין בית דין שקול — מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה.

ושואלים: ור' שמעון, האי [זה שנאמר] "שפטיך", מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו], כיצד מבין הוא אותו? ומשיבים: "שופטיך" ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד שיהו אלו מן המיוחדין שבשופטיך, שלצורך זה מביאים מזקני סנהדרין הגדולה, ולא די בחכמים ממקום אחר. ושואלים: ור' יהודה, מנין למד הוא דבר זה? ומסבירים: מ"זקני" "זקניך" נפקא [יוצא], שאילו היה כתוב רק "זקני" היה משמעו כל זקנים (חכמים), אולם כיון שנאמר "זקניך" כוונתו לזקנים המיוחדים לכל ישראל, והם חכמי הסנהדרין.

ור' שמעון סבור כי לא די בכך, כי אי [אם] היה כתוב רק "זקני", הוה אמינא [הייתי אומר] כי מדובר בזקני השוק, כלומר, סתם אנשים זקנים, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "זקניך", ללמד שדרושים חכמים המפורסמים בישראל, ואי כתיב [ואילו נאמר] רק "זקניך", הוה אמינא [הייתי אומר]: הכוונה לזקנים מסנהדרי קטנה, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "ושפטיך", ללמדנו ממיוחדין שבשופטיך. ושואלים: ור' יהודה, מה משיב הוא לטענה זו? ומשיבים: גמר [למד] בגזירה שווה "זקני" "זקני" מדין סמיכה, שנאמר שם "וסמכו זקני העדה את ידיהם" (ויקרא ד, טו), מה להלן בענין סמיכה על חטאת הציבור הכוונה מיוחדין שבעדה מסנהדרי גדולה, אף כאן מיוחדין שבזקניך.

ושואלים: אי יליף [אם לומד] הוא גזירה שווה, לילף כולה מהתם [שילמד את הכל משם], גם את מספר הדיינים וגם את דרגתם (שהרי לשיטתו החמישה הם מזקני סנהדרי גדולה), ואם כן "זקניך ושפטיך" למה לי? אלא ודאי לא קיבל גזירה שווה זו, אלא לומד הלכה זו מוי"ו היתירה של "ושפטיך", שלדעתו למניינא [למנין בא], שמ"שופטיך" עצמו למדים אנו שצריכים שיהיו מסנהדרי גדולה, ומן הוי"ו היתירה למדים שבא הדבר להוסיף עוד שנים על מנין הזקנים. ור' שמעון: את ייתור האות וי"ו לא דריש [אינו דורש].

ומקשים עוד: אלא מעתה, אם דורשים אנו לשון ריבוי למספר הדיינים, הרי בהמשך הכתוב נאמר "ויצאו" — הרי עוד שנים, "ומדדו" — עוד שנים, אם כן לר' יהודה הרי תשעה דיינים, ולר' שמעון שבעה! ומשיבים: ההוא מיבעי ליה לכדתניא [דבר זה נצרך לו לכפי ששנינו בברייתא]: "ויצאו", יש בכך הדגשה לומר: הן ולא שלוחן, שאין החכמים יכולים שיעשה אחר את העבודה הזאת במקומם, "ומדדו" — שמדידה זו מצוה לעצמה היא, שאפילו נמצא החלל