אמר רב פפא, הלכתא [הלכה היא]: מלוה על פה — גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות. גובה מן היורשין — כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, ואינו גובה מן הלקוחות — דלית ליה קלא [שאין לו למילוה על פה קול], ויימצאו הלקוחות מפסידים את הקרקע שקנו.

א שנינו במשנה שאם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו — גובה מנכסים בני חורין וכו'. בעא מיניה [שאל אותו] רבה בר נתן מר' יוחנן: אם הוחזק כתב ידו של אותו אדם בבית דין, שאישרו בית דין שזו חתימתו, מאי [מה] הדין? האם לאחר שהוחזק כתב היד בבית הדין נעשה דינו כהלוואה בשטר, ויכול לגבות גם מנכסים משועבדים? אמר ליה [לו]: אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין — אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.

מתיב [מקשה על כך] רמי בר חמא ממה ששנינו במשנה: שלשה גיטין פסולין לכתחילה, ואין האשה המתגרשת בהם מותרת להינשא על סמך גיטין אלה, ואולם אם נישאת האשה על סמך גיטין אלה — הולד שנולד מנישואיה אלה כשר בדיעבד. ואלו הן: אם כתב את הגט בכתב ידו בלבד ואין עליו עדים, או יש עליו עדים ואין בו זמן (תאריך), או יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד — הרי אלו שלשה גיטין פסולין, ואם נישאת — הולד כשר.

ר' אלעזר אומר: אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים — כשר, ואם היה שטר חוב שנעשה באופן זה — גובה בו גם מנכסים משועבדים. משמע שעל ידי מסירת השטר בעדים נעשה כתב יד כשטר שיש בו עדים, וגובה בו ממשועבדים. ומדוע לא נאמר כן אף בכתב ידו שאושר בבית הדין!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שמשעת כתיבה של השטר הוא דשעבד נפשיה [ששיעבד עצמו], שהרי מתחילתו נכתב כדי להימסר בעדים, ולשם שעבוד נכסים. מה שאין כן בכתב ידו שקיימוהו בית דין לאחר זמן, שבזמן כתיבתו לא נכתב כלל כדי לשעבד נכסיו.

ב שנינו במשנה שבערב היוצא, ערבות הכתובה בשטר לאחר חיתום שטרות (חתימות העדים) — גובה המלוה מן הערב רק מנכסים בני חורין. אמר רב: אם היה הערב קודם חיתום שטרות — גובה מנכסים משועבדים, לאחר חיתום שטרות — גובה מנכסים בני חורין בלבד. וכדברי המשנה.

זמנין [פעמים] אמר רב: אפילו היתה חתימת הערב קודם חיתום שטרות — אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.

ושואלים: אם כן, קשיא [קשה] מדברי רב על דברי רב! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאינו גובה מנכסים משועבדים מדובר שכתב ביה [שכתוב בו] "פלוני ערב", שמשמע מניסוח זה שהערבות היא ענין לעצמו, ולא חתמו העדים על כך, אלא רק על גופו של שטר ההלוואה. הא [זה] שגובה ממשועבדים, מדובר שכתב ביה [שכתוב בו] "ופלוני ערב", ב־ ו' החיבור, הרי זה בא לומר שהערבות קשורה לגוף השטר, והעדים חתמו גם על הערבות, ולכן גובה הערב גם מנכסים משועבדים.

ור' יוחנן אמר: אחד זה ואחד זה — אינו גובה אלא מנכסים בני חורין, ואף על גב דכתב ביה [ואף על פי שכתוב בו] "ופלוני ערב", ב־ו' החיבור

. מתיב [מקשה] רבא על דברי ר' יוחנן, ממה ששנינו בברייתא: עדים החתומין על שאילת שלום בגט — פסול, כלומר, מתחת לנוסח הגט נכתבה גם דרישת שלום למישהו, וחתמו העדים למטה — פסול גט זה, חיישינן [חוששים אנו] שמא על שאילת שלום בלבד חתמו.

ואמר ר' אבהו, לדידי מיפרשא ליה מיניה [לי עצמי מתפרש ממנו] מר' יוחנן: שאם היה כתוב שם "שאילו" [שאלו בשלום פלוני] — הרי זה גט פסול משום ששאלת השלום היא ענין לעצמו, ואינה מתחברת על הגט שקדם לה. אבל אם היה כתוב "ושאילו" [ושאלו בשלום פלוני], ב ־ו' החיבור, שמשמע ששני הדברים מחוברים — הרי זה גט כשר. משמע שאם מוסיף משפט המתחיל ב־ו' החיבור אנו אומרים שחתימת העדים היא על הכל, וכאן אמר ר' יוחנן שאין הבדל!

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] לענין ערבות, יש לתקן את נוסח הדברים ולומר כי לדעת ר' יוחנן דווקא כאשר כתב "פלוני ערב" אינו גובה מנכסים משועבדים.

ושואלים: אי הכי [אם כך], היינו [הרי זה] ממש כדברי רב, ואינו חולק עליו! ומשיבים: אכן, אימא [אמור]: וכן אמר ר' יוחנן כדברי רב.

ג שנינו במשנה: מעשה ובא לפני ר' ישמעאל בערב שיצא לאחר חיתום שטרות, ופסק שגובה מנכסים בני חורין. וחלק עליו בן ננס ואמר שאינו גובה ממנו כלל. והוכיח זאת מן המקרה של החונק את חבירו בשוק לגבות חובו, שהמצילו מיד החונק כשאומר לו "הנח לו ואני אתן לך" — אינו מתחייב בכך, לפי שלא עליו סמך כשהילוה לו, ושיבח ר' ישמעאל מאד את חכמתו של בן ננס. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אף על פי שקילס (שיבח) ר' ישמעאל את בן ננס, בכל זאת הלכה כמותו כר' ישמעאל בערב לאחר חיתום שטרות, שגובה מנכסים בני חורין.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: בחנוק עצמו מה לי אמר ר' ישמעאל? האם ר' ישמעאל מודה בזה לבן ננס? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], שאמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק.

ושואלים: הלכה כמותו כר' ישמעאל, בחנוק, או אין הלכה כמותו? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], דכי אתא [שכאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק, והלכה כמותו אף בחנוק.

ובענין זה אמר רב יהודה אמר שמואל: חנוק, שתפסו בעל חובו בשוק, ובא חבירו וערב עבורו, וקנו מידו, כלומר, עשו קנין (סודר) על כך, שאכן ישלם את החוב — הרי הוא משתעבד לשלם את החוב. ומעירים על כך: מכלל דברי שמואל אתה למד, שערב בעלמא [סתם] שחותם על שטר הלוואה רגיל, לא בעי [צריך] קנין על מנת שישתעבד, אלא די באמירה בלבד בלבד. ופליגא [וחלוקה] שיטה זו על דברי רב נחמן, שאמר רב נחמן: