הכא נמי [כאן גם כן] לגבי המקדיש נכסיו, יש לומר: אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, שלא יחשבו אותו בחייו לעשיר, ומדוע סומכים על דבריו ונותנים את המנה לאותו פלוני?!

ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רב הונא התם [שם] שמאמינים למקדיש, הרי זה במקרה דנקיט שטרא [שמחזיק אותו פלוני שטר חוב], וניכר שבאמת היה חייב לו.

ושואלים: מכלל הדברים אתה למד שרב ושמואל דיברו במקרה שלא נקיט שטרא [מחזיק שטר], ויש לתמוה: לשיטתם, אם אמר לבניו "תנו" — נותנין? הלא אם אין בידי המלוה שטר, אם כן מלוה על פה הוה [הוא], והרי רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מלוה על פה — אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות!

אלא אמר רב נחמן: אידי ואידי דנקיט שטרא [זה וזה, בכל מקרה מדובר שמחזיק שטר], ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא [זה] שנאמן בכל מקרה — הרי זה כשהיה השטר של בעל החוב שטר מקויים, הא [זה] במקרה שדיברו עליו רב ושמואל — לא היה השטר מקויים, ולכן אם אמר "תנו" — קיימיה לשטריה [קיים את שטרו], שהרי הודה שהשטר הוא אמיתי, אבל אם לא אמר "תנו" — לא קיימיה לשטריה [קיים את שטרו], ויש איפוא לחשוש שהתכוון רק שלא להשביע את בניו.

א ועוד בעניינים אלו, אמר רבה: שכיב מרע שאמר "מנה לפלוני בידי", ואמרו יתומין "פרענו חוב זה "— נאמנין. אם אמר בלשון ציווי "תנו מנה לפלוני", ואמרו יתומין "פרענו" — אין נאמנין.

ותוהים: כלפי לייא [לאן אתה הולך]? כלומר, דברים תמוהים והפוכים הם, שהרי איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר]! אם אמר "תנו מנה" — כיון דפסקה אבוהון למילתא [שפסק אביהם את הדבר] ואמר "תנו", איכא למימר דפרעיה [יש לומר שפרע הבן אותו], את החוב. אבל אם אמר רק "מנה לפלוני בידי" — כיון שלא פסק אבוהון למילתא [אביהם את הדבר] ולא אמר "תנו", איכא למימר דלא פרעיה [יש לומר שלא פרע הבן אותו]!

אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר הדבר על ידי רבה, כך נאמר], ובאופן אחר: שכיב מרע שאמר "מנה לפלוני בידי", ואמרו היתומין: חזר ואמר לנו אבא "פרעתי חוב זה "— נאמנין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — אדכורי מידכר [נזכר הוא] לאחר מכן שפרע. אבל אם אמר "תנו מנה לפלוני", ואמרו היתומין: "חזר ואמר אבא פרעתי" — אין נאמנין, ומדוע? — שאם איתא דפרעיה [יש מקום לומר שפרע לו], לא הוה אמר [היה אומר] בהחלטיות "תנו".

ב ועוד בענייני שכיב מרע שהודה, בעי [שאל] רבא: שכיב מרע שהודה בפני עדים שהוא חייב לפלוני כסף, מהו דינו? האם גם שכיב מרע, כמו בריא שמודה בפני עדים, צריך לומר לאנשים העומדים שם "אתם עדי", כדי שתהא הודעה זו מחייבת, או אין צריך לומר להם "אתם עדי"? וכיוצא בזה, האם צריך שיאמר לעדים "כתובו הודאה זו ", כדי שיהיו רשאים לכתוב, או אין צריך לומר "כתובו"? ודבר זה תלוי בשאלה: האם אדם משטה בשעת מיתה. כלומר, האם יש לחשוש שלא התכוון ברצינות למה שאמר, כפי שאנו חוששים לכך באדם בריא, או אין אדם משטה בשעת מיתה?

בתר דבעיא הדר פשטה [אחר ששאל רבא את השאלה חזר ופתר אותה]: אין אדם משטה בשעת מיתה ומתכוון למה שאומר, ולפיכך הודאתו מחייבת גם אם לא אמר "אתם עדי", ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו [נחשבים], ולכן יש להם רשות לכתוב שטר גם אם לא אמר להם לכתוב.

ג משנה המלוה את חבירו בשטר — הרי המלוה גובה על סמך השטר מנכסים משועבדים (שהיו ברשותו בזמן ההלוואה, ומכרם). אבל אם מלוה את חבירו על ידי עדים, שלא בשטר — גובין את חובו רק מנכסים בני חורין, ולא מנכסים שנמכרו לאחרים.