רבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: אין אותיות נקנות במסירה, ולכן לא נקנה לו השדה במסירת השטר, וממילא החזקת השטר בידו אינה הוכחה. והוא צריך איפוא להסתמך דווקא על חזקתו. ורבי סבר [סבור]: אותיות נקנות במסירה, ואינו צריך לחזקה.

אמר ליה [לו] אביי: אם כן, פלוגתא לדמר [הרי זו מחלוקת על דברי אדוני] רבה (רבו של אביי) שפירש את הברייתא שדנו בה בעמוד הקודם, כך שרבן שמעון בן גמליאל סבור שאותיות נקנות במסירה! אמר ליה [לו] רב דימי: ותפלוג [ותהיה זו מחלוקת]! שאינו חייב להסכים לדברי רבה, ומה בכך?

אמר ליה [לו] אביי, הכי קאמינא [כך אני אומר] לך: מתניתא לא מיתרצא [הברייתא הראשונה אינה מתיישבת] אלא כדמתרצא מר [כפי שמתרץ אותה אדוני, רבה], ואם כן קשיא [קשה] מדברי רבן שמעון בן גמליאל על דברי רבן שמעון בן גמליאל!

אלא אמר אביי: גם לדעת רבן שמעון בן גמליאל אותיות נקנות במסירה, ויש לפרש את המחלוקת בשטר וחזקה באופן אחר, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שנמצא אחד מהן מעדי אותו השטר שבידי המחזיק בקרקע, קרוב או פסול,

ובפלוגתא [ובמחלוקת] של ר' מאיר ור' אלעזר קא מיפלגי [חלוקים הם], רבי סבר לה [סבור] כר' אלעזר, שאמר: עדי מסירה כרתי [כורתים] גומרים את הקנין, וכיון שנמסר השטר בעדים (והעדים מעידים על כך), אין חוששים לסמוך עליו,

ורבן שמעון בן גמליאל סבר לה [סבור] כדעת ר' מאיר, שאמר: עדי חתימה כרתי [כורתים], והואיל והעדות פסולה — השטר פסול, ולא ניתן להסתמך אלא על החזקה בקרקע.

ומקשים: וכי נחלקו ר' מאיר ור' אלעזר במקרה זה? והא [והרי] אמר ר' אבא: מודה היה גם ר' אלעזר בשטר המזוייף מתוכו, כגון שהיה בו עד פסול, שהוא פסול, גם אם נמסר בעדים כשרים!

אלא אמר ר' אבינא: הכל מודים, שאם כתוב בו: "הוזקקנו לעדותן של עדים, ונמצאת עדותן מזוייפת" — שהוא פסול, כדברי ר' אבא, שמודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו. לא נחלקו רבן שמעון בן גמליאל ורבי, אלא במקרה שבידי המחזיק היה שטר שאין עליו עדים כלל, שרבי סבר לה [סבור] כר' אלעזר, שאמר: עדי מסירה כרתי [כורתים] ואין צורך בעדים החתומים על השטר, ונגמר הקנין במסירת השטר בפני עדים. ורבן שמעון בן גמליאל סבר לה [סבור] כר' מאיר, שאמר: עדי חתימה כרתי [כורתים] ולפיהם קובעים את הדבר. ואם אין עדים בשטר — הריהו פסול, ובוודאי לא קנה בו את השדה, ואם כן יש צורך להסתמך על החזקה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לא בזה נחלקו, אלא במקרה בו המערער על השדה טוען כי לא היתה כלל מכירה, והשטר שביד המחזיק אבד לו, או שלא נכתב לשם קנין. ובשאלה האם כשאדם מודה בשטר שהוא כתבו האם צריך מחזיק השטר לקיימו קא מיפלגי [חלוקים הם], ש

רבי סבר [סבור]: מודה בשטר שכתבו — אין צריך המחזיק בו לקיימו, וכאן אם מוכר השדה מודה שכתב את השטר — שוב אין צורך בחזקה כהוכחה לבעלות בקרקע. ורבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: צריך לקיימו, ואם אינו יכול לקיימו — עליו להסתמך על החזקה.

ומקשים: והא איפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים הללו שמענו אותם אומרים] במקום אחר! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שנים אדוקין (אוחזים) בשטר חוב, מלוה אומר "השטר הזה שלי הוא ונפל ממני לפני שנפרע ואתה מצאתו", ולוה אומר "אכן, שלך הוא, ואולם פרעתיו לך ואתה נתתו לי" — במקרה זה יתקיים השטר בחותמיו, יבדקו אם יש מי שמכיר את חתימות העדים שבו, ואז יגבה בו המלוה. אלו דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: יחלוקו;

והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה, ולית ליה [וכי אין לו] לרבי, אינו סבור כמו הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: שנים אוחזין בטלית, זה אומר "אני מצאתיה" וזה אומר "אני מצאתיה" — זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו? ואם כן, מדוע אינו אומר שגם בשנים האוחזים בשטר יחלוקו?

ואמר רבא אמר רב נחמן: בשטר מקויים — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שיחלוקו, שהרי לא ברור ממי נפל השטר. כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה בשטר שאינו מקויים, ובאופן זה, רבי סבר [סבור]: מודה בשטר שכתבו — צריך לקיימו, ואי [ואם] מקיים ליה [אותו, את השטר] גבי פלגא [גובה חצי] כדין אותה משנה, ואי [ואם] לא — חספא בעלמא [כחרס בלבד] הוא ואין לו תוקף כלל.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, ולכן בכל מקרה יחלוקו!

ואומרים: איפוך [הפוך] את השיטות בברייתא האחרונה, ואמור שרבי הוא האומר יחלוקו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] ותשאיר את השיטות במקומן, אלא הכא [כאן] בשאלה האם צריך לברר קמיפלגי [הם חולקים], כלומר, כשאדם טוען מספר טענות, ואינו צריך את כולן, האם צריך ללכת ולברר כל אחת מטענותיו או לא. שלדעת רבי, שאמר שנידון בשטר, כיון שטען המחזיק שיש בידו שטר — עליו להביא גם את השטר לפנינו, למרות שיש בידו חזקה. ואילו לדעת רבן שמעון גמליאל, שאמר שנידון בחזקה — אנו מתעלמים מטענה זו של השטר, ואומרים שכיון שאפשר לדון על פי החזקה די בכך.

ופירוש זה הוא כי הא [כמו מעשה זה] שרב יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי [היה נושה בו כספים] בר' אבא, שהלווהו בפני עדים. אתא לקמיה [בא לפני] ר' יצחק נפחא [הנפח] לתבוע את הכסף מר' אבא, אמר ר' אבא: פרעתיך (פרעתי לך) את החוב בפני פלוני ופלוני. אמר ליה [לו] ר' יצחק: אם כן, יבואו פלוני ופלוני העדים ויעידו. אמר ליה [לו] ר' אבא: אי [ואם] לא אתו [יבואו] העדים האם לא מהימנינא [אין אני נאמן]? והא קיימא לן [והרי מוחזק לנו]: המלוה את חבירו בעדים — אינו צריך לפרעו בעדים!

אמר ליה [לו]: אנא בההיא כשמעתא דמר סבירא לי [אני בענין זה כהלכתו של אדוני, סבור אני], שאמר ר' אבא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: האומר לחבירו "פרעתיך בפני פלוני ופלוני" — צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו. אמר ליה [לו], והא [והרי] אמר רב גידל אמר רב: הלכה כדברי רבן שמעון בן גמליאל שאין צריך לברר כל הטענות. ואף רבי החולק ואומר שצריך להביא גם את הראיה בשטר, לא