כיון שהגיד, כלומר, אחרי שהעיד אדם עדותו בבית דין שוב אינו חוזר ומגיד, ואין אדם יכול לחזור בו מעדותו, מכל מקום צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק [תלמיד חכם אין דרכו לדקדק להבחין בבירור בנשים] ולכן יש מקום לומר שרימו את ר' ירמיה בר אבא באותו שעה, והוא נאמן על מה שהוא אומר.

ועוד סיפור דומה, ההוא תברא דהוה חתים עליה [שובר אחד שהיה חתום עליו] רב ירמיה בר אבא כעד, ולאחר זמן באה האשה שנכתב שמה באותו שובר כמי שקיבלה את כתובתה, אמרה ליה [לו]: לאו אנא הואי [לא אני הייתי זאת] שכתבתם לה את השובר, אלא אשה אחרת חתמה בשמי, ונתנה לבעלי, ואני לא קיבלתי את כתובתי. אמר לה: איברא אנת הות [באמת את היית] זו. אמר אביי: אף על גב דצורבא מרבנן לאו אורחיה למידק [אף על פי שתלמיד חכם אין דרכו לדקדק], כיון דדק [שדקדק] — דק [דקדק], וסומכים עליו.

ואגב כך אמר אביי: האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא [תלמיד חכם שהולך לקדש אשה], ראוי שנידבר [שיקח] עם הארץ בהדיה [איתו], דלמא מחלפו לה מיניה [שמא יחליפו לו אותה], שיסמכו על כך שאין דרכו להסתכל בנשים, ויתנו לו אישה אחרת. ולכן יקח עימו אדם שדרכו להסתכל בנשים.

א שנינו במשנה: והבעל נותן שכר הגט. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — שאמר קרא [הכתוב]: "וכתב גט כריתות... ונתן בידה" (דברים כד, א), משמע שהוא צריך לכתוב, משלו. ומעירים: והאידנא דלא עבדינן הכי [ועכשיו שאין אנו עושים כך] אלא האשה היא המשלמת את שכר כתיבת הגט, הרי משום ששדיוהו רבנן [הטילוהו את שכר כתיבת הגט חכמים] על האשה כי היכי [כדי] שהבעל לא לשהייה [ישהה אותו, את הגט] בגלל עניינים של כסף, ויגרום לה להישאר עגונה.

ב שנינו במשנה שכותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו והלווה משלם עבור השטר. ואומרים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, שהרי הוא הזקוק להלוואה ומרויח ממנה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא בעיסקא שהם עושים שותפות ביניהם בכסף זה, לומר שאף על פי שיש בכך צד רווח גם למלוה, מכל מקום בעיקרו של דבר הלוואה היא, ועיקר ההנאה הוא ללווה.

ג ועוד שנינו במשנה שכותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו, והקונה משלם עבור השטר. ותוהים: פשיטא [פשוט], מובן מאליו שהקונה הוא המשלם, שהרי הוא הזוכה בדבר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במוכר שדהו מפני רעתה, שאפשר היה לחשוב שהנאה היא למוכר המצליח להיפטר מן השדה.

ד עוד שנינו במשנה שאין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם, והחתן נותן שכר. ואומרים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, שהרי שטר שיש בו תנאים משני הצדדים — צריכים שניהם להסכים עליו. וגם הדין שהחתן ישלם — פשוט הוא, שהרי הוא המקדש או הנושא אשה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לומר שאפילו היה זה צורבא מרבנן [תלמיד חכם], דניחא ליה לחמוה לקרוביה [שנוח לו לחמיו לקרב אותו], והיה מקום לומר שאולי יכול החתן לכתוב את השטר לבדו, וכן דמי השטר יהיו על משפחת הכלה. לכן נאמר שבכל מקרה הדין כן.

ה ועוד שנינו במשנה שאין כותבין שטר אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהם, ושניהם משלמים עבור השטר. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לומר שאפילו בשדה בורה, שאפשר היה לחשוב שבעל השדה מעוניין להשכיר יותר משהאריס רוצה לשכור, הדין כן.

ו שנינו במשנה שאין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם. ומבררים: מאי [מה פירוש] "שטרי בירורין"? הכא תרגימו [כאן בבבל תרגמו]: שטרי טענתא [טענות], כלומר, מסמך שכותבים בו בית הדין מה טוען כל אחד מהצדדים, כדי שלא יוכלו לחזור בהם ולטעון דברים אחרים. רב ירמיה בר אבא אמר: הכוונה היא למקרה בו אין שני הצדדים מסכימים מי ידון ביניהם, ואז זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו אחד ושני הדיינים בוררים להם דיין שלישי שידון איתם. ואת הענין הזה צריכים לכתוב, כדי שלא יוכלו לחזור בהם, ומשום כך גם לא ניתן לכותבו שלא מדעת שניהם.

ז עוד שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר: אם רצה אחד מהם, לשניהם כותבין שנים, כלומר, כותבים שני שטרי בירורין, לזה בעצמו ולזה בעצמו. ושואלים: לימא [האם לומר] בהסבר מחלוקתם, שבשאלה העקרונית, האם בית דין כופין על מדת סדום קא מיפלגי [חלוקים הם], וכגון כאן, שאדם מסרב להשתתף בשטר אחד בו מצויות טענות שניהם, למרות שאינו מפסיד בכך דבר, בטענה שרצונו בשטר לעצמו,

דמר סבר [שחכם זה, תנא קמא, סבור] כופין על מדת סדום, ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: אין כופין וזכותו לסרב להשתתף בתשלום שכר הסופר?

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] בדרך כלל כופין על מדת סדום, והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל, שמה שאין אחד מהם רוצה בשטר משותף אינו מדת סדום, לפי שטענה של ממש יש לו — דאמר ליה [שאומר לו] לשני: לא ניחא [נוח] לי דתהוי [שתהיה] זכותך, טענותיך, גבי [אצל, ליד] זכותי, משום דדמית עלאי כי אריא ארבא [שדומה אתה עלי כאריה אורב].

ח משנה מי שפרע מקצת חובו, ולא נכתב על אותו סכום, ומצד שני לא קרעו את השטר, שהרי לא נפרע כולו, והשליש (הפקיד) את שטרו ביד אדם שלישי, על מנת להבטיח ללווה שלא יחזור ויתבע המלוה את כל הסכום. ואמר לו הלווה לשליש: "אם לא נתתי לך מכאן (מעכשיו) ועד יום פלוני את שאר הכסף תן לו למלוה את שטרו", למרות שיוכל לחזור ולגבות את כולו, אם הגיע הזמן שקבע ולא נתן — ר' יוסי אומר: יתן השליש כמו שהתנה הלווה עמו. ר' יהודה אומר: לא יתן.

ט גמרא ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו]? ומשיבים: ר' יוסי סבר [סבור]: אסמכתא קניא [קונה], כלומר, שאם אדם מבטיח דבר על תנאי שהוא סבור שלא יתקיים, כיון שהתקיים התנאי — חלה ההתחייבות. כגון כאן, שהיה הלווה בטוח שיפרע את שאר החוב עד אותו זמן, אלא שנתבדה. ור' יהודה סבר [סבור]: אסמכתא לא קניא [אינה קונה], ואין זו נחשבת כהתחייבות של ממש.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כר' יוסי שאסמכתא קונה. כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] ר' אמי בענין דין אסמכתא, אמר להו [היה אומר להם]: וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו פעם ראשונה ושניה שהלכה כר' יוסי, אני מה אעשה? איך אפסוק שלא כדעת ר' יוחנן.

ומסכמים: ובכל זאת אין הלכה כר' יוסי, שלא נתקבלה דעתו להלכה.

י משנה מי שנמחק שטר חובו כגון שנפל למים וניטשטש — מעמיד עליו עדים שיודעים מה היה כתוב בו, ובא עם עדיו לפני בית דין, ועושין לו קיום לשטר הזה, וכותבים כך: "איש פלוני בן פלוני נמחק שטרו ביום פלוני,