אומר: בחול אמרו חכמים שמזכה בדיבור למרות שניתן לכתוב, וקל וחומר לשבת שאי אפשר לכתוב בה. כיוצא בו נחלקו בענין דומה: זכין לגדול שיש לו כח זכיה בעצמו, ואין זכין לקטן, אלו דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר: בגדול אמרו שזוכים עבורו, למרות שיכול לזכות לעצמו, קל וחומר לקטן שאם לא יזכו עבורו לא יזכה בעצמו. זו היתה שיטת ר' מאיר במחלוקת זו.

ואילו ר' יהודה אומר שכך היתה המחלוקת, שר' אליעזר אומר: בשבת — דבריו קיימין, מפני שאינו יכול לכתוב, אבל לא בחול. ר' יהושע אומר: בשבת אמרו דבריו קיימים, קל וחומר בחול שיכול אז לכתוב. כיוצא בו, זכין לקטן ואין זכין לגדול, אלו דברי ר' אליעזר. ור' יהושע אומר: לקטן אמרו שזוכים, קל וחומר לגדול. והם דברי משנתנו בדיוק.

א משנה נפל הבית עליו ועל אביו, או עליו ועל מורישיו האחרים, ומתו כל הנמצאים בבית, ואולם לא ידוע מי מהם מת קודם. והיתה עליו, על הבן, חובת תשלום לכתובת אשה, וכן לבעל חוב שהיה הבן חייב לו כסף, ולא היה לבן כסף מעצמו, אלא מה שיכול לרשת מאביו. יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון ואחר כך מת האב, ומשום כך לא ירש הבן דבר, וכל הנכסים שייכים לאב, ועל האב (ויורשיו) אין כל התחייבות לשלם את הכתובה או חוב. ובעלי החוב אומרים: לא כן, אלא האב מת ראשון ואחר כך מת הבן ונמצא שירש הבן את נכסי אביו, ומהם הם רוצים לגבות.

כיון שלא ניתן לבירור מי מת ראשון — בית שמאי אומרים: יחלוקו אלו ואלו ביניהם, ובית הלל אומרים: הנכסים יעמדו בחזקתן וישארו בידי יורשי האב.

ב גמרא משנתנו הובאה בתוך דיון על משנה אחרת, וכך תנן התם [שנינו שם] במשנה: המלוה את חבירו בשטר — גובה את חובו גם מנכסים משועבדים (נכסים שהיו ברשותו בזמן ההלוואה ומכר אותם). אם היה זה מלוה על ידי עדים, שלא בשטר — גובה המלוה רק מנכסים בני חורין (שלא נמכרו לאחרים).

בעי [שאל] שמואל: הכותב בשטר שהוא משעבד נכסים "דאיקני" [שאקנה], וקנה נכסים לאחר כתיבת השטר, מהו הדין בכגון זה? האם הם משתעבדים לחוב או לא? ומסבירים: אליבא [על פי] שיטתו של ר' מאיר שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא עדיין לעולם — לא תיבעי [תישאל] לך שאלה זו, שודאי קנה המלוה, כלומר, שנכסים אלו משועבדים לו. שאם יכול להקנות דבר במתנה, כל שכן שחל עליו השעבוד. אלא כי תיבעי [תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא דרבנן [לשיטת חכמים], דאמרי [שהם אומרים]: אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מה יהא הדין כשכתב "דאיקני"?

אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, ששנינו במשנה מחלוקת בענין אדם המוציא שטר חוב על חבירו, והלווה מוכיח שלאחר כתיבת השטר קנה מן המלוה קרקע. שאדמון אומר שהדבר מוכיח שכבר נפרע החוב, שאם לא כן — לא היה המלוה מוכר לו קרקע. וחכמים אומרים: זה המלוה היה פיקח שמכר לו את הקרקע, מפני שהוא יכול עתה למשכנו עליו כשתובע את חובו. מכל מקום ברור שקרקע זו נקנתה לאחר שנכתב שטר החוב, ובכל זאת יכול המלוה לגבות ממנה. משמע שיש דרך שישתעבדו למלוה גם נכסים שהלווה קונה לאחר ההלוואה!

על הראיה שהביא רב יוסף ממשנה זו אמר ליה [לו] רבא: מיניה קאמר [ממנו אמר]? מיניה [ממנו] — אפילו מגלימא [מגלימה] שעל כתפיה [כתפו] הוא גובה, ובוודאי מכל דבר המצוי עתה בידו יכול לגבות! כי קא מיבעיא לן [כאשר נשאלת לנו השאלה] הרי זה במקרה שכתב "דאיקני" [שאקנה] וקנה ומכר לאחרים, או שכתב "דאיקני" [שאקנה] וקנה והוריש, מאי [מה הדין]? האם יכול המלוה לטרוף נכסים אלה מן הקונה או היורש? ומאותה משנה לא נפתרה שאלה זו.

אמר רב חנא, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממשנתנו: נפל הבית עליו ועל אביו, או עליו ועל מורישיו האחרים, והיתה עליו, על הבן, חובת תשלום לכתובת אשה ובעל חוב, יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון ואחר כך מת האב, ובעלי חובות אומרים: האב מת ראשון ואחר כך מת הבן, ומשום כך יש לנו שיעבוד על מה שירש הבן מאביו.

ואי סלקא דעתך "דאיקני" [ואם עולה על דעתך לומר שכשאומר "שאקנה"] וקנה ומכר, "דאיקני" ["שאקנה"] קנה והוריש — לא משתעבד, הרי נהי נמי [גם אם נניח] שהאב מית ברישא [מת בראשונה], הלא נכס זה שירש הבן מאביו בכלל "דאיקני" ["נכסים שאקנה"] הוא, שהרי הגיעו לידו לאחר ההלוואה, ומשמע איפוא שיש דרך לשעבד נכסים עתידיים, בדרך של "דאיקני"!

אמר להו [להם] רב נחמן, זעירא (ר' זירא) חברין [חברנו] תרגמה [הסביר אותה כך]: הטעם שבעלי החוב יכולים לגבות במקרה כזה אינו משום שעבוד "דאיקני", אלא מפני שמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן, ואין מכאן כלל ראיה למקרה רגיל של "דאיקני", כשקנה ומכר. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: לפי הסבר זה שההתחייבות לשלם אינה מכוח השטר שביד המלוה, אם כן מלוה על פה הוא, ורב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מלוה על פה — אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות!