ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שהדברים תלויים בתמורה שהוא מקבל לנכסים, אם זבין שוי חמשא בשיתא [מכר שווה חמישה בשישה] והרויח בכך, הכי נמי דזביניה זביני [כך גם כן תאמר שמכירתו מכר] מפני שהרויח בכך?

אלא, כך צריך לומר: קים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה גבי זוזי [מוחזק להם לחכמים שהתינוק קרובה דעתו, נמשך לדינרים], שכשהוא רואה מטבעות כסף הוא חושק בהם, ואי אמרת זביניה זביני [ואם אתה אומר שמכירתו בקרקעות מכר], זמנין דמקרקשי ליה זוזי [פעמים שמקשקשים לו במטבעות], כדי לפתות אותו למכור, והוא אזיל מזבין לכולהו נכסי דאבוה [הולך ומוכר להם את כל נכסי אביו]; אבל גבי [אצל] מתנה, שלא קיים בו שיקול זה, אי לאו דהוה ליה [אם לא שהיתה לו] הנאה מיניה [ממנו] לא הוה יהיב ליה [היה נותן לו] מתנה, ואדרבה, אמרו רבנן [חכמים]: תיהוי [תהיה] מתנתו מתנה, דלעבידו להו מילי [כדי שיעשו עבורם דברים], מפני שיודעים שאותו יתום יכול לגמול להם במתנות.

א אמר רב נחמן אמר שמואל: בודקין ילדים אף על פי שהגיעו לגיל הבגרות (שלוש עשרה בבנים ושתים עשרה בבנות) אם יש להם סימני בגרות, לענין כמה דברים: לקדושין, לגרושין, ולחליצה ולמיאונין. ולענין למכור בנכסי אביו — עד שיהא בן עשרים.

ושואלים: וכיון דבדקנא [שבדקנו כבר] לקדושין ונמצא גדול, לגרושין למה לי למה צריך לבדוק פעם שניה? ומשיבים: לא נצרכא [הוצרכה] להיאמר הלכה זו בגירושין אלא למקרה של יבום שעשה הקטן באשת אחיו שמת, וכיצד? דתנן [שכן שנינו במשנה]: בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו — קנאה בביאה. שאף שהוא קטן ואינו יכול לקדש אשה, מכל מקום מגיל זה ביאתו נחשבת לביאה ולגבי יבימתו מועיל הדבר. ואולם אין נותן גט עד שיגדל. ומשום כך צריך לבדוק אותו עתה לגירושין, אף שלא היה מקום לבודקו קודם לכן בייבום. וממשיכים לבאר מה חידוש יש בכל דבר מהרשימה האמורה בדברי רב נחמן בשם שמואל.

לחליצה — לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוסי, שאמר: "איש" (שהוא בוגר) כתוב בפרשה לענין חליצה, אבל אשה — בין גדולה ובין קטנה יכולה להיחלץ, שלא פירש הכתוב את גילה, על כן קא משמע לן דמקשינן [השמיע לנו רב נחמן בשם שמואל שמקישים, משווים אנו] בדין חליצה אשה לאיש, שאף אשה הנחלצת — דווקא כשהיא גדולה, שלא כשיטתו זו של ר' יוסי.

ולמיאונין — לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יהודה, שאמר שהבת היתומה, שהשיאו אותה אמה או אחיה, יכולה למאן בבעלה, ובטלים הקדושין עד שתהיה בוגרת ממש, שירבה שיער שחור על הלבן במקום ערוה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא כדברי ר' יהודה, אלא, הגבול הוא בבגרות — בשתי שערות.

ומה שאמר רב נחמן בשם שמואל: ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים — לאפוקי ממאן דאמר [בא להוציא מדעת מי שאומר] בן שמנה עשרה.

ומסכמים להלכה את הדברים שנאמרו בסוגיות הללו: והלכתא [והלכה היא] שבן המוכר בנכסי אביו בתוך זמן, כלומר, בתוך שנתו העשרים, הריהו כלפני זמן, ואינו מוכר אלא לאחר שמלאו לו עשרים שנה מלאות. והלכתא [והלכה] כמו שענה רבא לשאלת גידל בר מנשה, שילד שהגיע לבגרות מוכר קרקעות אם הוא מבין בטיב משא ומתן.

והלכתא [והלכה] כמר זוטרא, שכל שאינו כשר למכור בקרקעות אינו כשר להעיד בכך. והלכתא [והלכה] כאמימר, שיכול יתום לתת מתנות של קרקע מנכסי אביו לפני שהגיע לגיל עשרים. והלכתא [והלכה] כרב נחמן אמר שמואל בכולהו [בכולם] בכל דברים שאמר, שצריך לבדוק בפועל אם הביאו הקטן או הקטנה סימני בגרות.

ב משנה המחלק נכסיו על פיו שמחלק את הנכסים שיש לו לאנשים שונים, ר' אלעזר אומר: אחד בריא ואחד מסוכן (נוטה למות) שמחלקים רכושם — דינם שווה, שאם אלה נכסים שיש להן אחריות (קרקעות והדומה להם) — נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות (מיטלטלים) — אין נקנין אלא במשיכה.