ושואלים: ראיה זו שאמרו חכמים שצריכים מקבלי המתנה להביא, במאי [במה]? רב הונא אמר: ראיה בעדים שיעידו שהנותן היה בריא בשעת המתנה; רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [אומרים]: ראיה בקיום השטר, שרק צריכים לאשר את חתימות העדים שבשטר, לוודא ששטר אמיתי הוא.

ומסבירים לפי זה את שיטותיהם של ר' מאיר וחכמים במשנה: רב הונא שאמר כי ראיה בעדים, לדעתו קא מיפלגי בפלוגתא [חלוקים הם במחלוקת] של ר' יעקב ור' נתן בברייתא שבעמוד הקודם, ובאופן זה:

ר' מאיר שאמר שעל הנותן להביא ראיה בעדים שהיה שהיה שכיב מרע, הוא סבור כר' נתן, שהולכים אחר המצב הקיים, ועכשיו בריא הוא. ורבנן [וחכמים] שאמרו שהמקבלים צריכים להביא ראיה בעדים שבריא היה הנותן, הם סבורים כר' יעקב, שאמר כך במפורש

. ואילו רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי [שאומרים] כי הראיה שמצריכים חכמים היא בקיום השטר, לדעתם קא מיפלגי [חלוקים הם] ר' מאיר וחכמים) בשאלה האם כשהחייב מודה בשטר שכתבו, צריך התובע לקיימו, שיבואו עדים ויעידו שחתימות העדים על השטר אמיתיות הן, שר' מאיר סבר [סבור]: אם החייב מודה בשטר שכתבו — שוב אינו צריך התובע לקיימו, והרי נותן המתנה מודה שכתב את השטר, ואינו יכול עוד לפסול אותו בטענה ששכיב מרע היה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: גם אם החייב מודה בשטר שכתבו — בכל זאת צריך לקיימו ועל המקבל לקיים את השטר.

ושואלים: אם בזה נחלקו, והא איפליגו בה חדא זימנא [והרי כבר נחלקו בכך פעם אחת]! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עדים שקיימו חתימות ידיהם על השטר, אלא שטענו כי היו פסולים אז לעדות — אין נאמנין לפוסלו, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: נאמנין!

ודוחים: צריכא [צריכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים, דאי איתמר [שאם היתה נאמרת] רק ההיא, בעדים שפסלו עדות עצמם, היינו אומרים: בההיא קאמרי רבנן [באותה הלכה אומרים חכמים] שנאמנים הם, משום דאלימי [שתקיפים], גדול כוחם של עדים ומרעי שטרא [והם יכולים להרע תוקפו של שטר] ואף שטר מקויים, אבל הכא [כאן], הוא, נותן המתנה, דלאו כל כמיניה [שאין כל זה בכוחו] אימא [אמור] שלא יהיה נאמן לערער על השטר.

ומן הצד השני, ואי איתמר בהא [ואם היה נאמר רק בזו], במקרה שלנו, הייתי אומר בהא קאמר [בזו דווקא אמר] ר' מאיר שאינו יכול לערער על השטר אם הודה שכתבו. אבל בהך [באחרת, בעדים] שהודו שזהו כתב ידם, אימא [אמור] שמודה להו לרבנן [להם לחכמים] שיכולים לפסול את השטר, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת בשני מקרים.

וכן באותו ענין עצמו אמר רבה: ראיה זו, שהצריכו חכמים במשנתנו את המקבלים, היא בעדים, שיעידו שהנותן היה בריא. אמר ליה [לו] אביי: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אי נימא מדכולהו כתיב בהו [אם תאמר מפני שבכולם, בכל השטרות, כתוב בהם]: "כד הוה [כאשר היה] מהלך על רגלוהי בשוקא [רגליו בשוק] ", לומר שמתנה זו מתנת בריא, ובהא [ובזו] לא כתיב [כתוב] בה נוסח זה — על כן שמע מינה [למד מכאן] ששכיב מרע הוי [היה], וצריך המקבל להביא ראיה שבריא היה — אדרבה, אתה יכול לומר להיפך, מדכולהו כתיב בהו [מתוך שבכולם, בכל צוואת שכיב מרע, כתוב בהן]: "כד קציר ורמי בערסיה" ["כאשר היה חולה ומוטל במיטתו"], והא [ושטר זה] לא כתיב בה [כתוב בו כך], שמע מינה [למד מכאן] שבריא הוי [היה], ועל הנותן להביא ראיה ששכיב מרע היה!

ענה לו רבה: כאן, איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי [אפשר לומר כך ואפשר לומר כך], על כן אין להוכיח דבר מנוסח שטר זה, ומשום ספק זה אוקי ממונא בחזקת מריה [העמד את הממון בחזקת בעליו הראשונים].

ומעירים: ומחלוקת זאת בפירוש דעת חכמים שבמשנה, הריהי שנויה בפלוגתא [במחלוקת], אמוראים אחרים, שר' יוחנן אמר: ראיה שאמרו היא בעדים, ור' שמעון בן לקיש אמר: ראיה היא בקיום השטר.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו: מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו שהוריש לו, ומת, ובאו בני משפחה יורשיו של אותו איש, וערערו לומר: קטן היה בשעת מיתה ולכן אין מכירתו נחשבת, ובאו ושאלו את ר' עקיבא: מהו לבודקו? האם מותר להוציאו מן הקבר לבדוק אם היו בו סימני בגרות או לא? אמר להם: אי (אין) אתם רשאים לנוולו מפני צורך הממון שלכם. ועוד, סימנין של בגרות עשויין להשתנות לאחר מיתה ולהראות כאילו הוא גדול, למרות שלא היה כזה. ואם כן לא תהיה מכאן ראיה, ונמצא מתנוול לחינם.