כותבין שטר מכר למוכר ואף על פי שאין לוקח (קונה) עמו, כי השטר אינו מחייב אלא את המוכר בלבד. ובמקרה זה, כשנכתב השטר, כיון שהחזיק זה הקונה בקרקע — נקנה השטר בכל מקום שהוא. וזו היא ששנינו: נכסים שאין להן אחריות (ובכלל זה, השטר) נקנין עם הנכסים שיש להן אחריות, כשאלו נקנים בקנין כסף ובשטר ובחזקה. ומכאן אנו לומדים שהשטר נקרא "נכסים".

בהמה איקרי "נכסי" [נקראת "נכסים"], דתנן [שכן שנינו במשנה]: המקדיש נכסיו והיתה בהן בהמה ראויה לגבי מזבח, זכרים שהיו בנכסיו — יהיו לעולות, ונקבות — ימכרו לצרכי זבחי שלמים. הרי שאף בהמה בכלל נכסים. עופות איקרי "נכסי" [נקראו "נכסים"], דתנן [שכן שנינו במשנה]: המקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראויין לגבי מזבח, יינות, שמנים ועופות וכו'.

הרי שעופות בכלל "נכסים". תפלין איקרי "נכסי" [נקראו "נכסים"], דתנן [שכן שנינו במשנה]: המקדיש נכסיו — מעלין (מחשבים) לו גם תפלין שלו. הרי שתפילין הם בכלל הנכסים. עד כאן רשימת הדברים שפשוט היה שהם קרויים "נכסים". ואולם איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ספר תורה מאי [מה] דינו? האם הוא בכלל נכסים או לא? והצדדים בשאלה: כיון שהוא לא מזדבן [נמכר], שהרי אסור לזבוניה [למכור אותו] — לאו [לא] בכלל "נכסי" ["נכסים"] הוא. או דלמא [שמא] כיון דמזדבן [שהוא נמכר] לצרכים מסויימים, כגון ללמוד תורה ולישא אשה — בכלל "נכסי" ["נכסים"] הוא? שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

א סימן למעשים הבאים: זוטרא אימיה דעמרם מתרתי אחוותא רב טובי ורב דימי ורב יוסף.

בענין אשה מברחת שהוזכר לעיל, מסופר: אימיה [אימו] של רב זוטרא בר טוביא כתבינהו לנכסה [כתבה את כל נכסיה] לרב זוטרא בר טוביא בנה, והסבירה שהיא עושה זאת משום דבעיא לאנסובי ליה [שרצתה להינשא לו] לרב זביד, ולא רצתה שנכסיו יעברו אליו. אינסיבא [נישאה] לרב זביד ואחר כך גרשה, אתיא לקמיה [באה לפני] רב ביבי בר אביי לתבוע את נכסיה מבנה, אמר רב ביבי: הרי את הנכסים העבירה משום אנסובי [נישואין], והא אינסיבא [והרי נישאה], וכיון שהתקיימה כוונתה, למרות שאחר כך התגרשה — הנכסים שניתנו ניתנו.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מולייתא [שבאתם מאנשים כרותים, מבני עלי, אומרים אתם דברים כרותים]? אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ששטר מברחת קני [קונה] המקבל, ואינו מחזיר לה, הני מילי היכא [דברים אלו אמורים במקום] שלא גליא [גילתה] דעתה משום מה היא נותנת את הנכסים, אבל הכא גליא [כאן גילתה] דעתה שמשום אינסובי [נישואין] הוא, והא אינסיבא ואיגרשה [והרי נישאה והתגרשה], וכיון שאינה נשואה עוד — הנכסים שייכים לה.

ב ועוד בענין אשה שכתבה את נכסיה לבנה, מסופר: אימיה [אימו] של רמי בר חמא, באורתא כתבתינהו לנכסה [בערב כתבה את נכסיה] לרמי בר חמא, בצפרא כתבתינהו [בבוקר כתבה אותם] לאחיו רב עוקבא בר חמא. אתא [בא] רמי בר חמא לקמיה [לפני] רב ששת, אוקמיה בנכסי [והעמידו בנכסים], שמתנתו קדמה. אזל [הלך] רב עוקבא בר חמא קמיה [לפני] רב נחמן, אוקמיה בנכסי [העמידו בנכסים].

אתא [בא] רב ששת לקמיה [לפני] רב נחמן לדון איתו בדבר זה, אמר ליה [לו]: מאי טעמא אוקמיה מר [מה טעם העמידו אדוני] לרב עוקבא בר חמא בנכסים? אי [אם] משום דהדרא [שחזרה] בה, והא שכיבא [והרי מתה], ומתנת שכיב מרע הריהי ככתובה ומסורה, ונמצא שהנכסים כבר ניקנו לרמי בר חמא! אמר ליה [לו] רב נחמן, הכי [כך] אמר שמואל: כל מתנת שכיב מרע שאילו עמד מחוליו היה חוזר בה, כגון שנתן את כל נכסיו, אף במקרה שלא עמד מחוליו חוזר הוא במתנתו.

אמר לו רב ששת: אימור [אמור] שאמר שמואל שחוזר בו — אם מתחרט ורוצה להשאיר את הנכס לעצמו, ואולם לחזור בו כדי לתת לאחר מי [האם] גם כן אמר? אמר ליה [לו], בפירוש אמר שמואל: בין לעצמו בין לאחר יכול לחזור.

ג ועוד מסופר: אימיה [אימו] של רב עמרם חסידא [החסיד] הוה [היה] לה מלוגא דשטראי [צרור שטרות], כי קא שכבא [כאשר מתה] אמרה: ליהוי [שיהיו] לעמרם ברי [בני]. אתי אחוה לקמיה [באו אחיו לפני] רב נחמן, אמרו ליה [לו]: והא [והרי] לא משך את החבילה הזו, ולא עשה בה קנין! אמר להו [להם]: אין צורך בכך, דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו [נחשבים].

ד ועוד מסופר: אחתיה [אחותו] של רב טובי בר רב מתנה כתבתינהו לנכסה [כתבה את נכסיה] לרב טובי בר רב מתנה אחיה בצפרא [בבוקר]. לפניא אתא [בערב בא] אח אחר שלה רב אחדבוי בר רב מתנה בכה לה, אמר לה, השתא אמרי [עכשיו יאמרו האנשים]: מר צורבא מרבנן ומר לאו צורבא מרבנן [זה, רב טובי, תלמיד חכם, וזה, אני, אינו תלמיד חכם], שהרי נתת דווקא לו את הנכסים! כתבתינהו ניהליה [כתבה לו את הנכסים]. אתא לקמיה [בא רב טובי לפני] רב נחמן. אמר ליה [לו], הכי [כך] אמר שמואל: כל שאילו עמד חוזר, אף חוזר במתנתו, ואם כן הנכסים הם של רב אחדבוי.

ה ועוד מסופר, אחתיה [אחותו] של רב דימי בר יוסף הוה [היתה] לה פיסקתא דפרדיסא [חלקה של פרדס], כל אימת דהות חלשא הוה מקניא ליה ניהליה [כל פעם שהיתה חולה וסבורה היתה שהיא עומדת למות, היתה מקנה לו את החלק שלה],