דומה (חשבתי) עד עכשיו שיש לי בן, עכשיו שנודע לי שאין לי בן — נכסי לפלוני; וכן אם היה חולה ומוטל במטה, ואמרו לו: נכסיו למי? אמר להן: דומה שאשתי מעוברת, עכשיו שאין אשתי מעוברת — נכסי לפלוני, ולאחר מכן נודע שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת — אין מתנתו מתנה, שהרי מדבריו ניכר שאינו נותן את המתנה אלא משום כך.

ומציעים: לימא [האם לומר] כי שיטת ר' שמעון בן מנסיא היא ולא רבנן [חכמים]? ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים], לשון "דומה" שאני [שונה], שהרי כאן לא נתן מתנה סתם, אלא פירש ואמר טעמו של דבר.

ותוהים: ובאמת ודקארי לה מאי קארי לה [וזה שהקשה אותה מה הקשה אותה]? הרי בבירור רואים את ההבדל בין המקרים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: צעריה [צערו] הוא דקא מדכר [שהוא מזכיר], שאינו בא לומר מפני מה הוא נותן מתנה זו, אלא מאחר שהוא מדבר על ירושתו הריהו מזכיר את צערו על שאין לו בן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבאמירתו זו בוודאי גילה שזה הוא הטעם שהוא נותן מתנה לזרים, ואם יש לו בן — הרי הוא מקבל את הנכסים.

א אמר ר' זירא אמר רב: מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה? — שנאמר בפרשת הירושה : "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כז, ח), ולשון זו של "העברה" מיותרת, שהרי ממילא נחלתו עוברת לבת. אלא בא הדבר ללמד כי יש לך העברה אחרת של נכסים שהיא כזו, הנעשית בלא מעשה הקנאה, כמו נחלה העוברת ליורש, ואי זו? — זו מתנת שכיב מרע.

רב נחמן אמר רבה בר אבוה, מהכא [מכאן] אפשר להביא ראיה למתנת שכיב מרע, שנאמר: "ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו" (במדבר כז, ט), והרי הנחלה ממילא עוברת! אלא ללמד כי יש לך נתינה אחרת שהיא כזו, ואי זו? — זו מתנת שכיב מרע.

ושואלים: ורב נחמן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שנלמד הדבר מ"והעברתם" כדרך שאמר ר' זירא? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] לכ מו שאמר רבי, דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: בכולן (בשאר דיני הירושה) נאמרה בהן לשון "נתינה" ("ונתתם") וכאן בבת נאמרה לשון "העברה", לומר שאין לך שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת, ומדוע? הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה והם עשויים להיות משבט אחר.

ושואלים לצד האחר: ור' זירא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שנלמדת מתנת שכיב מרע מ"ונתתם"? ומשיבים: לדעתו מכאן אין ללמוד, משום שאורחיה דקרא [דרכו של הכתוב] הוא לכתוב כך.

רב מנשיא בר ירמיה אמר, מהכא [מכאן] יש ראיה: "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" (מלכים ב כ, א), משמע שבצואה בעלמא [בלבד] יכול אדם להעביר את נכסיו לאחר מותו.

רמי בר יחזקאל אמר, מהכא [מכאן], שנאמר: "ואחיתפל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק" (שמואל ב יז, כג), ללמדנו מכאן שדי בצואה בעלמא [בלבד] ואינו צריך לקנין.

ב אגב הזכרת צוואתו של אחיתופל, מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים], שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו לפני מותו, לאחר שראה כי מרד אבשלום בדוד נכשל : אל תהיו שותפים במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ואם יום טוב של עצרת (חג שבועות) ברור, כלומר, יום בהיר, לא מעונן — זרעו חטים, שהוא סימן שתהיה באותה שנה הצלחה לגידול החיטה. מר זוטרא אמר: "יום בלול" איתמר [נאמר], והכוונה היא להיפך, שכאשר יום טוב של עצרת הוא מעונן זהו סימן טוב לחיטי השנה הבאה. אמרי נהרדעי משמיה [אמרו חכמי נהרדעא משמו] של ר' יעקב: בין לנוסח זה ובין לנוסח זה לא "ברור" — ברור ממש, ולא "בלול" — בלול ממש, אלא אפילו היה בלול ורוח צפונית מנשבתו — זה הוא "ברור".

אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי: אנן [אנו] את עניין הסימנים על טיב התבואות של השנה הבאה, על מה שאמר רב יצחק בר אבדימי מתנינן לה [שונים אנו אותה], סומכים אנו, שאמר רב יצחק בר אבדימי: מוצאי יום טוב האחרון של חג הסוכות הכל צופין לעבר עשן המערכה בבית המקדש, שמוצאים בו סימן לעתיד, אם נטה כלפי צפון (שיש רוח דרומית) — עניים שמחים ובעלי בתים עצבין, מפני שסימן הוא שגשמי שנה מרובין ופירות מרקיבין מריבוי הגשמים, ואי אפשר לאחסן אותם. ולכן העניים שמחים — שיוזלו מחירי היבולים, ובעלי הבתים עצבים, מפני שיצטרכו להיפטר מכל היבול הגדול במהירות רבה ובמחיל מוזל.

אם נטה עשן המערכה כלפי דרום (מפני רוח צפונית) — עניים עצבים ובעלי בתים שמחין, מפני שגשמי שנה מועטין ואין תבואה מרובה, ומצד אחר הפירות משתמרין, ובעלי הפירות יכולים להעלות את מחיר התבואה ולהרויח. נטה כלפי מזרח (מפני רוח מערבית) — הכל שמחין. נטה כלפי מערב (מפני רוח מזרחית) — הכל עצבין, מפני שסימן שתהא זו שנת בצורת.

ורמינהי [ומקשים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: רוח מזרחית — לעולם יפה, מערבית — לעולם קשה, רוח צפונית — יפה לחטים בשעה שהביאו שליש בישולם, וקשה לזיתים בשעה שיניצו כשהם מוציאים פרחים, ורוח דרומית — קשה לחטין בשעה שהביאו שליש, ויפה לזיתים בשעה שיניצו.

ואמר רב יוסף, ואיתימא [ויש אומרים שאמר] מר זוטרא, ואיתימא [ויש אומרים שאמר] רב נחמן בר יצחק: וסימנך, שתדע למה יפות הרוחות הצפונית והדרומית — הכלים שבמקדש, שלחן בצפון ומנורה בדרום, האי מרבי דידיה והאי מרבי דידיה [זה מגדל את שלו וזה מגדל את שלו], שהשולחן שיש שעליו לחם חיטים עומד בצפון, וסימן הוא שרוח צפונית יפה לחיטים. ומנורה שבה מדליקים שמן זית היא בדרום, ורוח דרומית יפה לה. ומכל מקום נאמר בתחילת הברייתא שרוח מזרחית יפה ומערבית קשה — היפך הדברים בברייתא הקודמת!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא לן והא להו [זה לנו, לבני בבל, טובה יותר הרוח המזרחית, וזה להם, לבני ארץ ישראל] שהארץ יבשה וצריכים שם יותר גשמים, והם באים עם הרוח המערבית.

תניא [שנויה ברייתא], אבא שאול אומר: יום טוב של עצרת ברור — סימן יפה לכל השנה כולה. אמר רב זביד: האי יומא קמא דריש שתא [היום הראשון של ראש השנה], אי חמים [אם הוא חם] — כולה שתא חמימא [כל השנה תהיה חמה], אי קריר [אם הוא קר] — כולה שתא קרירא [כל השנה תהיה קרה]. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], מה יכול אדם לעשות לגבי מזג האויר?