ועוד אמר ר' יהושע בן לוי בתמיהה על פסוק זה : כל ימי עני רעים? והא איכא [והרי יש] שבתות וימים טובים שגם העניים נהנים בסעודתם ונחים בהם! ויש לתרץ כדברי שמואל, שאמר שמואל: שנוי וסת (הרגל) הוא תחלת חולי, ולכן העני סובל גם בשבתות וימים טובים, משום שהוא משנה בהם מנהגו ואכילתו מבימות החול.

כתיב [נאמר] בספר בן סירא: "כל ימי עני רעים", בן סירא אומר: אף לילות של העני רעים, בשפל גגים גגו, מפני העוני גג ביתו נמוך יותר מגגות בתי כל העיר, ולכן ממטר גגים לגגו, כל המטר שיורד על הגגות יורד בסוף על גגו שלו. ומצד שני, ברום הרים כרמו כרמו של עני נמצא במקום הגבוה ביותר בהרים, שהוא המקום הרחוק והפחות טוב, ולכן הגשם סוחף מעפר כרמו לכרמים האחרים. וכך נמצאים כל ימיו רעים אפילו בדברים אלה.

א משנה השולח סבלונות (מתנות לכלה ולמשפחה) לבית חמיו לאחר הקידושין, אם שלח שם אפילו סכום של מאה מנה, ואכל שם לאחר מכן סעודת חתן אפילו בדינר אחד בלבד — אינן נגבין, אין מחזירים אותם מאה דינרים למשפחת החתן, גם כאשר בטלו הנישואין מאיזה טעם. לא אכל שם סעודת חתן — הרי אלו נגבין, שאינם נחשבים כמתנה גמורה. שלח סבלונות מרובין על מנת שיחזרו עמה לבית בעלה, כלומר, כדי שהיא תיקח אתה את המתנות הללו לביתם המשותף — הרי אלו נגבין אם הנישואים מתבטלים. שלח סבלונות מועטין על מנת שתשתמש בהן בבית אביה — אין נגבין.

ב גמרא על מה ששנינו שאם אכל בבית חמיו אפילו בדינר אין הסבלונות נגבים, אמר רבא: זהו דוקא שאכל בשווה דינר, אבל אם אכל פחות משווה דינר — לא. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הוא הדין, שהרי "דינר" תנן [שנינו במשנה]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] הוא הדין שאפילו פחות מדינר יהא בזה משום סעודה, והאי דקתני [וזהו ששנה] "דינר" — אורחא דמילתא קתני [דרך הרגילה שנה], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שצריך שתהא זו סעודה חשובה ששוויה לפחות דינר.

ג ומבררים את הדין האמור במשנה לפרטיו, מתוך דיוק בלשונה של המשנה. "אכל" תנן [שנינו], שתה מאי [מה דינו]? וכן אם הוא עצמו אכל שם תנן [שנינו], שלוחו שאכל מאי [מה דינו]? אם אכל שם (בבית חמיו) תנן [שנינו במשנה], אם שגר (שלח) לו חותנו סעודה במתנה לביתו, מאי [מה הדין]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לדבר ממה שאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באדם אחד ששגר לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין ושל כדי שמן ושל כלי כסף ושל כלי זהב ושל כלי מילת (משי), ורכב בשמחתו, והלך ועמד על פתח בית חמיו, והוציאו לו כוס של חמין עבורו ושתה, ומת לאחר מכן.

והיו דנים מה דינם של כל המתנות הללו, וזו הלכה העלה ר' אחא שר הבירה לפני חכמים לאושא ששאל מה עושים במקרה זה, ואמרו: סבלונות העשוין ליבלות — אין נגבין, והם מתנה גמורה, ושאין עשוין ליבלות — נגבין. שמע מינה [למד מכאן] שאפילו שתה אין הסבלונות נגבים.

ומציעים: האם שמעת מינה [למד אתה ממנה] שאינם נגבים גם אפילו אכל או שתה פחות מדינר? שהרי אין כוס חמין שווה דינר. ודוחים, אמר רב אשי: מאן לימא לן [מי יאמר לנו] שלא שחקי ליה מרגניתא דשויא אלפא זוזי ואשקיה [שחקו לו מרגלית ששוה אלף זוז לתוך כוס החמין והשקו אותו]? ואין איפוא להוכיח מכאן לגבי פחות מדינר. ועוד מציעים: שמעת מינה [למד אתה מכאן] שאפילו שגרו לו סעודה מבית חמיו — אין מחזירים את הסבלונות? שהרי אמרו שהיה בפתח בית חמיו, ולא נכנס פנימה! ודוחים: דלמא [שמא] כל פתח בית חמיו כבית חמיו דמי [נחשב].

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מהו שישלש? כלומר, אם אכל בפחות מדינר, האם מחלקים ואומרים שגם הסבלונות חוזרים לפי ערך הכמות שאכל או שתה? ועוד, שבח סבלונות אם השביחו הסבלונות במשך הזמן, בכמות או במחיר, מהו? האם כשמחזירים את הסבלונות צריך להחזיר גם את השבח? והצדדים בשאלה: כיון דאי איתנהו [שאם היו מצויים] — לדידיה הדרי [אליו היו חוזרים], אם כן, ברשותיה שבוח [ברשותו השביחו], או דלמא [שמא] כיון דאי אבדי [שאם היו אובדים], או מגנבי [נגנבים] בעי שלומי ליה [צריך היה צד הכלה לשלם לו] לפיכך — ברשותא דידה שבוח [ברשות שלה השביחו]? שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

בעי [שאל] רבא: סבלונות העשוין ליבלות שאינם נגבים ולא בלו, מהו דינם? האם צריך להחזירם, כמו סבלונות שאינם עשויים ליבלות? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר מלשון הברייתא: וזו הלכה העלה ר' אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרו: סבלונות העשוין ליבלות — אין נגבין, ושאין עשוין ליבלות — נגבין. ונדייק: מאי לאו [האם אין] הכוונה שאם עשויים להיבלות אין נגבים אף על גב [אף על פי] שלא בלו? שהרי לא חילקה הברייתא בדבר. ודוחים: לא, מדובר שם דווקא שבלו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה ששנינו במשנתנו: סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה — אין נגבין, ומשמע שהדין כן בכל מקרה, ואין מקפידים אם בלו או לא בלו! תרגמה [הסביר אותה] רבא: בייבא וסבכתא [בגדים זולים] שבוודאי מוחל עליהם.

ד ועוד בענייני סבלונות אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד ששגר לבית חמיו יין חדש ושמן חדש וכלי פשתן חדש בעצרת (חג השבועות). ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בסיפור זה? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: חשיבותא [חשיבותה] של ארץ ישראל קא משמע לן [השמיע לנו בכך], שכבר בחג השבועות מצויים בה יין ושמן וכלי פשתן חדשים, אף שהיא עונה מוקדמת של השנה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דאי טעין [שאם החתן טוען] ששלח דברים אלה בזמן זה — אין אומרים שהוא דבר בלתי אפשרי, אלא טענתיה [טענתו] טענה.

ואגב הדברים מביאים מעשה נוסף שאמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שאמרו לו שאשתו ארוסתו תותרנית היא, שאינה יכולה להריח, ונכנס אחריה לחורבה לבודקה אם באמת תותרנית היא, אמר לה: ריח צנון אני מריח בגליל, שלקח עימו תמר ואמר לה שהוא מריח ריח צנון, ורצה לנסותה אם היא מריחה ריח זה.