אודייני (מכתשת) שמשתמשים בה אחרים תמורת תשלום, השכר שמקבלים עליה הוא לאמצע; והא [והרי] אודייני שהרווח שלה מחמת עצמו הוא, שהגדולים צריכים לעמוד ולשמור ולהשגיח על עבודתה, ואין כאן הוצאות על חשבון הנכסים, ובכל זאת אנו אומרים שכולם מתחלקים בשווה! ודוחים: שאני [שונה] אודייני, דלנטירותא [שלשמירה] הוא דעבידא [שעשויה], ואפילו קטנים נמי מצו מנטרי לה [גם כן יכולים לשמור אותה], ובמקרה כזה אין לגדולים יתרון על הקטנים אשר בגללו יכולים הם לדרוש לעצמם יותר משותפים רגילים.

א שנינו במשנה שאם אמרו האחים הגדולים "ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושין ואוכלין" — השביחו לעצמן. מסופר: רב ספרא שבק אבוה זוזי [הניח אביו זוזים, דינרים]. שקלינהו עבד בהו עיסקא [נטל אותם רב ספרא עשה בהם עסק]. אתו אחי תבעוהו בדינא קמיה [באו האחים ותבעו אותו לדין לפני] רבא שיתן גם להם מן הרווחים, אמר להו [להם] רבא: רב ספרא גברא רבה [אדם גדול] הוא, לא שביק גירסיה וטרח לאחריני [אינו מניח את לימודו כדי לטרוח לאחרים] ולכן ברור שאם טרח — טרח לעצמו, למרות שלא התנה כן במפורש.

ב שנינו במשנה: האשה שהשביחה את הנכסים — השביחה לאמצע. ושואלים: אשה בנכסי יתמי [יתומים] מאי עבידתה [מה מעשיה]? כלומר, מה עניינה ומה זכותה בנכסים הללו? אמר ר' ירמיה: כאן מדובר באשה יורשת, כגון שהיתה בת אחיו של בעלה, וכשמת בלא בנים — ירשה אותו במקום אביה (שמת גם הוא בלא בנים).

ואומרים: אם כך, פשיטא [פשוט] שכך הוא, שדינה כשאר יורשים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כיון דלאו [שאין] דרכה של אשה למטרח [לטרוח] בהשבחה של נכסים, אף על גב [אף על פי] שלא פריש [פירשה] שלעצמה היא עושה — כמו דפריש דמי [שפירשה נחשב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שדווקא אם פירשה הרווחים לעצמה.

ג שנינו במשנה שאם אמרה "ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת" — השביחה לעצמה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שכך הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כיון דשביחא לה מילתא [שמשובח עבורה הדבר], דאמרי [שכן שומעת היא שאנשים אומרים]: ראו עד כמה קא טרחא קמי יתמי [היא טורחת לפני היתומים] — אחולי אחלה [הרי היא מוחלת על השבח], וחולקת עמם בשווה קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

ד אמר ר' חנינא: המשיא אשה לבנו גדול בבית שייחד לצורך החופה ומשתה הנישואין — קנאו הבן את הבית במתנה. ומוסיפים: ודוקא כשהיה זה בנו הגדול, ודוקא שמשיאו בתולה, ודוקא שהיא אשתו ראשונה של הבן, ודוקא שהשיאו ראשון בין בניו, שאז יש לומר שמתוך כל הטעמים האלה חביב עליו ביותר ונתן לו.

ומבררים פרטי דברים בענין זה: פשיטא [פשוט לנו] שאם ייחד לו אביו בית לנישואין ויש עלייה על גבי הבית — את הבית קנה, את העלייה לא קנה; אלא יש לשאול: אם ייחד לו בית לנישואין ויש אכסדרה (כמין חדר כניסה שלפני הבית) לאותו בית, ועשה את הנישואין בבית, מהו הדין? האם נתן לו גם את האכסדרה? וכן שני בתים זה לפנים מזה, וייחד את הפנימי לנישואין, מהו? שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: ייחד לו אביו בית וכלי בית לנישואיו — כלי בית קנה, בית לא קנה! אמר ר' ירמיה: כגון שהיה אוצרו (מחסנו) של אביו מונח שם, שכיון שברור שלא הקנה לו את האוצר אף לא הקנה לו את הבית. נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעא אומרים]: אפילו היה שם שובכא דיוני [שובך יונים] של האב, לא הקנה לו את הבית. רב יהודה ורב פפי אמרי [אומרים]: אפילו היה שם עציצא [עציץ, כלי] של האב המכיל הרסנא [דגים מטוגנים] הרי זה מראה שהאב שומר את רכושו לעצמו. ומסופר: מר זוטרא אנסביה לבריה, ותלא ליה סנדלא [השיא את בנו בבית, ותלה בו סנדל] להודיע שהוא שומר לעצמו את זכות הקנין בבית. רב אשי נסביה לבריה, ותלא ליה אשישא דמשחא [השיא את בנו, ותלה לו כלי של שמן לצורך זה].

אמר מר זוטרא, הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא [שלושה דברים אלה עשו אותם חכמים כהלכה קבועה בלי טעם מספיק]: חדא [אחת] — הא [זו], אידך [האחרת] — מה שאמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו — לא עשאה אלא אפוטרופא [אפוטרופוסית] לנכסים, ולא נתן לה דבר. אידך [האחרת] — שאמר רב: האומר לחבירו "אותו מנה שיש לי בידך, שאתה חייב לי, תנהו לפלוני", אם היה הדבר במעמד שלשתן — קנה השלישי, ואין צורך במעשה קנין ובעדים. ושלושה דינים אלה אין לנו טעם ברור מדוע נקבעו.