וכרכיש בה רישיה בי מדרשא [והניד לי בראשו כמסכים בבית המדרש]. אזל לגביה [הלך ר' ירמיה אצלו אל רבין], אמר ליה [לו]: הטעם שנתן ר' אבהו לדבר היה כך: אילו אמר ליה [היה אומר לו] אותו אב לבנו הגדול: "קני [קנה] כחמור" מי קני [האם היה קונה]? שכיון שהשווה את קניינו לקנין החמור — לא קנה דבר. ואף כאן, כיון שהשווה את מתנתו למתנה שהוא נותן לבנים שלא נולדו, הרי כשם שהמתנה להם אינה יכולה לחול, כך לא חלה המתנה לבנו הגדול.

א ומעירים, דבר זה נאמר גם כהלכה מוסכמת במחלוקת של אמוראים אחרים. דאיתמר [שנאמר]: האומר לאדם אחר "קני [קנה] כחמור" — בוודאי לא קנה כלום, משום שלחמור אין קנין. אבל במקרה שונה, כאשר אמר "את [אתה] וחמור תקנו את נכסי ", נחלקו בכך, שרב נחמן אמר: קנה מחצה, את החלק שניתן לו, ורב המנונא אמר: לא אמר כלום, שכיון שצירף אותם בקנין זה, הרי כשם שלא קנה החמור כך לא קנה האיש. ורב ששת אמר: קנה הכל, שנתן הכל לשניהם, וכיון שאין החמור יכול לזכות, נמצא שזכה הוא בכל.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אני אומר זאת] שזכה בכל, ואין להתחשב מה שנאמר לגבי החמור? דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו, שלפעמים החלק הפנימי של הקישות הוא מר ואינו ראוי לאכילה, ואין לתת אותו כתרומה. וכיון שאינו יודע אם הקישות שהוא תורם מר בחלקו הפנימי, לפיכך כשהוא תורם מן הקישות — מוסיף מקישואים אחרים על החיצון שבו שהוא מתוק, ותורם על שאר הקישואים.

ויש לשאול: אמאי [מדוע] חלה התרומה? הרי כמו "את [אתה] וחמור" הוא! שהרי החלק הפנימי אינו ראוי לתרומה, ובכל זאת כשהוא נותן מן הפנימי ומן החיצון יחד — יוצא ידי חובה בתרומה שתורם מן החיצון!

ודוחים: שאני התם [שונה שם], דמדאורייתא [שמן התורה] תרומה מעלייתא [מעולה טובה] היא, ורק חכמים אמרו שצריך לחזור ולתרום מן המובחר. ואם כן, אין זה נחשב כצירוף דבר ראוי לתרומה (ולקנין) לדבר שאינו ראוי כלל.

שאמר ר' אילעא: מנין לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה? — שנאמר: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" (במדבר יח, לב), כלומר, לא יהיה בכם חטא אם תרימו תרומה מן החלק הטוב ("חלבו"), ומשמע שאם הפריש מן הרע — יש בו משום חטא. ואם אינו קדוש, כלומר, אם אין בהפרשה מן הרע דין תרומה כלל, נשיאות חטא למה? והרי לא עשה מעשה כלל! אלא מכאן לתורם מן הרע על היפה שתרומתו בדיעבד תרומה.

אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי, מתיב [היה מקשה] רב אויא תיובתא [קושיה] על שיטת רב המנונא, ש"את וחמור" לא קנה כלום, ממה ששנינו: מעשה בחמש נשים ובהן היו שתי אחיות, וליקט אחד כלכלה (סל) של תאנים, ושלהן היתה, מן השדה שהיה שייך לנשים, ושל שביעית היתה ולכן התאנים היו הפקר, ומה שליקט הרי הוא שלו, ואמר: "הרי כולכן מקודשות לי בכלכלה זאת", וקבלה אחת מהן על ידי (עבור) כולן — אמרו חכמים: אין אותן שתי אחיות מקודשות.

ויש לדייק: אחיות הוא שאין מקודשות, הא [הרי] אם היו נכריות (זרות) הנשים האחרות שאינן קרובות זו לזו — מקודשות. ואמאי [ומדוע] יתקדשו האחרות? הלא "את וחמור" היא! שהרי הוא מקדש שתי נשים שאינן ראויות לקידושין, ויחד איתן גם נשים הראויות לכך!

אמר ליה [לו] רב אשי לרב מרדכי : היינו דחזאי [זהו ההסבר למה שראיתי] את רב הונא בר אויא בחלמא [בחלום], שמשמעו דמותיב [מה שמקשה] רב אויא תיובתא [קושיה]. אבל לגופה של הקושיה, לאו מי אוקימנא [האם לא העמדנו] משנה זאת שמדובר שם כשאמר: "הראויה מכם לביאה תתקדש לי"? וממילא שתי האחיות לא היו כלל בכלל המקודשות, ואין זה כלל כענין "את וחמור".

ב ובשאלה אחרת הקשורה ללשון של הקנאה משותפת מסופר, ההוא [אדם אחד] שאמר לה לדביתהו [לאשתו]: "נכסיי ליך [לך] ולבניך", אומר רב יוסף: קנתה האשה מחצה מן הנכסים כולם, למרות שלא פירש כמה הוא נותן לה. ואמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אני אומר זאת]? — דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אמר: נאמר על לחם הפנים, לאחר שמורידים אותו מהשולחן שבמקדש: "והיתה לאהרן ולבניו" (ויקרא כד, ט), וכוונתו — מחצה לאהרן מחצה לבניו, ומכאן שאם מפרשים שמו של יחיד עם רבים במתנה, הכוונה היא שהוא מקבל מחצית.

אמר ליה [לו] אביי: בשלמא התם [נניח שם] בענין לחם הפנים, מובן הדבר, שכן אהרן בר [בן] חלוקה הוא, שהוא ראוי מצד עצמו לקבל חלק ככל כהן אחר, להכי פרט ביה רחמנא למשקל פלגא [לכך פרטה בו התורה והזכירה אותו במיוחד, כדי לזכותו יותר, ליטול מחצה], ואולם אשה לאו [לא] בת ירושה היא כלל, ועל כן דיה שתטול חלק בנכסים כאחד מן הבנים.

ומקשים על דברי אביי: איני [כן הוא]? והא עובדא הוה [והרי מעשה היה כעין זה] בנהרדעא שנתן אדם מתנה לפלוני ולאחרים, ואגביה [והגבה ונתן לו] שמואל פלגא [חצי]! וכן היה מעשה כזה בטבריא, ואגביה [והגבה לו] ר' יוחנן פלגא [חצי]! ותו [ועוד], כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל אמר: ההוא דמי כלילא דשדו דבי מלכא אאבולי ואאיסטרוגי [אותם דמי כתר, סוג של מס, שהטילו בית הקיסר על חברי מועצת העיר ועל עשיריה], אמר רבי: ניתבו אבולי פלגא ואיסטרוגי פלגא [שיתנו חברי המועצה חצי והעשירים חצי]. משמע שאם מזכירים שתי קבוצות בהקשר אחד — הכוונה היא שלכל אחת מהן יש מחצית!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם מעיקרא כי הוו כתבי [שם מתחילה כאשר היו כותבים] ומטילים מיסים — אאבולי הוו כתבי [על חברי המועצה היו כותבים ומטילים אותם], ואיסטרוגי הוו מסייעי בהדייהו [ועשירי העיר היו מסייעים בידם], וידע מלכא דהוו קא מסייעי [המלך שהם מסייעים], ולכן השתא מאי דקא כתבי אאבולי ואאיסטרוגי [עכשיו מה שכתבו במפורש על חברי המועצה ועל העשירים] הרי זה למימרא דהני פלגא והני פלגא [לומר שאלה נותנים חצי ואלה חצי]. ואולם אין ללמוד מכאן שבכל מקום שמזכירים מישהו (או קבוצת אנשים) בנפרד הכוונה היא למחצית.

מתיב [מקשה] ר' זירא על רב יוסף ממה ששנינו: האומר "הרי עלי מנחה של מאה עשרון (עשירית האיפה קמח) להביא בשני כלים" — מביא ששים עשרון בכלי אחד, וארבעים הנותרים בכלי אחד, שאין מביאים בכלי אחד יותר משישים עשרון.