והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: שבמעשה כגון זה, שמין את המחוברין ללוקח ונותן את דמיהם ליורשים. משמע שאף בהיותם מחוברים שייכים הפירות לכל יורשי האב!

אמר עולא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן במשנתנו, מדובר בבנו שזוכה גם בפירות המחוברים לקרקע שניתנה לו כשמת האב, כאן בברייתא, מדובר באחר שקנה מבן זה. וטעם ההבדל הוא — הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ובוודאי התכוון להשאיר לו יחד עם הקרקע את הפירות המחוברים לה. מה שאין כן באדם אחר שהבן מכר לו — אינו מתכוון לכך.

א משנה הניח הנפטר בנים גדולים וקטנים — אין הגדולים מתפרנסין לצרכי לבושם וכסותם על ידי (על חשבון) ירושת אחיהם הקטנים, ולא הקטנים נזונין (מקבלים מזונם) על חשבון אחיהם הגדולים, אלא חולקין את הירושה בשוה, ויתנו לקטנים ולגדולים לכל אחד לפי צרכיו מתוך חלקו שלו.

אם נשאו הגדולים נשים ועשו את צרכי החופה מכספי הירושה הכללית — ישאו גם הקטנים נשים באותו אופן. ואם אמרו קטנים: הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם בעבר, כשהיה אבינו חי — אין שומעין להם, אלא מה שנתן להם אביהם לראשונים נתן, ואלו אינם יכולים ליטול יתר על חלקם בירושה.

וכן אם הניח הנפטר בנות גדולות וקטנות ולא היו לו בנים, שאז הבנות יורשות כבנים — אין הבנות הגדולות מתפרנסות בלבוש וכיוצא בו על ידי (על חשבון) חלק הקטנות, ולא הקטנות נזונות מזונותיהן על חשבון הגדולות, אלא חולקות את כל הנכסים בשוה וכל אחת נוטלת מחלקה.

נשאו (נישאו) הגדולות ולקחו לצורך הדבר גם מן הירושה הכללית — ישאו כמותן הקטנות. אבל אם אמרו הקטנות: הרי אנו נושאות כדרך שנשאתם אתם בחיי האב — אין שומעין להן.

זה חומר בבנות יורשות מבבנים יורשים: שהבנות נזונות על חשבון הבנים שכן הוא מתנאי כתובת אימם, ואין נזונות על חשבון הבנות האחרות.

ב גמרא ובקשר למה שנאמר במשנה, שהאחים הגדולים אינם מתפרנסים בכסות מחלק האחים הקטנים, אמר רבא: האי [אותו] גדול אחי [האחים] דלבש ואיכסי מביתא [שלובש ומתכסה מתוך רכוש הבית הכלל י המשותף לכל האחים] — מאי דעבד עבד [מה שעשה עשה] ואין גובים ממנו לאחר מכן מה שלקח מן הירושה הכללית.

ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים! ומשיבים: מתניתין בשרכא [משנתנו מדברת באדם בטל], שכיון שאינו עוסק בענייני הבית — אין הצדקה להלבישו מן הירושה הכללית. מה שאין כן בדברי רבא, גדול האחים עוסק בענייני כל המשפחה, ולכן ראוי לו שיתלבש כראוי לתועלת כל האחים.

ותוהים: שרכא, פשיטא [אדם בטל, פשוט] הדבר שאינו רשאי לקחת מהירושה, שהרי אין לאחיו כל הנאה מכך, ומדוע יתנו לו מהרכוש הכללי? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ניחא להו [נוח להם] שלא נינוול [יתנוול], ומשום כבודם רוצים שגם הוא יתלבש כהוגן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] במשנה, שאינו יכול לדרוש זאת, ואם לקח מן הירושה הכללית — יצטרך להחזיר לאחיו את חלקם.

ג שנינו במשנה: נשאו גדולים ישאו הקטנים. ושואלים: מאי קאמר [מה אמר] מה כוונת הדברים?

אמר רב יהודה, הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונתו]: אם נשאו גדולים נשים לאחר מיתת אביהן ולקחו לשם כך מהירושה הכללית — ישאו קטנים גם כן נשים ויקחו מהירושה הכללית לאחר מיתת אביהן, אבל אם נשאו גדולים בחיי אביהן, ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהן: "הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם" — אין שומעין להן, אלא מה שנתן להן אביהן לגדולים בחייו נתן, ואין הקטנים יכולים לתבוע אותו סכום שניתן לגדולים.

ד שנינו במשנה שאם הניח בנות גדולות וקטנות וכו' נשאו גדולות — ישאו קטנות. מהלכה זו מביאים ראיה לענין הבא: שלח ליה [לו] אבוה בר גניבא לרבא, ילמדנו רבינו: אשה שלוותה כספים בעל פה (ולא בשטר) ואכלה במעות אלו, ולפני שנתבעה לשלם עמדה ונשאת והכניסה רכושה לבעלה כנהוג, האם הבעל לוקח הוי [הוא נחשב] כאילו קנה ממנה את הנכסים, או יורש הוי [הוא נחשב]?

ומשמעות ההבדל לענייננו: האם לוקח הוי [הוא נחשב], והואיל ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות — אי אפשר לגבות מן הבעל את מה שלוותה אשתו קודם נישואיה. או דלמא [שמא] יורש הוי [הוא נחשב] בנכסיה, ומלוה על פה גובה מן היורשין?

אמר ליה [לו] רבא, תנינא [שנינו] תשובה לדבר זה במשנתנו: נשאו גדולות — ישאו קטנות; מאי לאו [האם אין] הכוונה שאם נשאו גדולות נכסים לבעל מן הירושה הכללית, לצרכי חופה — ישאו קטנות מבעל? כלומר, שיכולות הקטנות כשהן נישאות לתבוע סכום זה גם מבעלי אחיותיהן הגדולות? ואם כן — דין יורש יש לבעל, שהרי הבנות הגדולות מילוה (על פה) נטלו מן הנכסים!

ודוחים: לא, יש לפרש: נשאו גדולות לבעל — ישאו גם קטנות לבעל צרכי חופה מן הירושה הכללית. אבל אין ללמוד מכאן על האפשרות לגבות דבר מן הבעל.

ותוהים: איני [וכי כן הוא]? והא תני [והרי שנה] ר' חייא במפורש, כמו שפירש רבא את המשנה: נשאו גדולות לבעל — ישאו קטנות מבעל!

ומשיבים: גם אם כך יש להבין את משנתנו, אין מכאן ראיה למקרה שאשה לוותה בעל פה, דלמא שאני [שמא שונה] פרנסה של הבנות העומדות להינשא, שאין דינה כמילוה על פה, לפי דאית [שיש] לה קלא [קול], שהכל יודעים שחלק מנכסיו של אדם שמת משועבד לפרנסת הבנות, ולפיכך דין מילוה שבשטר יש לה. וגם אם הבעל נחשב לוקח — כאן יגבו ממנו הבנות הקטנות.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, לאו היינו [האם לא זהו] ששלח רבין באגרתיה [במכתבו] מארץ ישראל: מי שמת והניח אלמנה ובת — אלמנתו נזונת מנכסיו, וגם אם נשאת הבת — אלמנתו ממשיכה להיות נזונת מנכסיו, אף שהם כעת בידי בעלה של הבת. אם מתה הבת וירש אותה הבעל — אמר רב יהודה בן אחותו של ר' יוסי בר' חנינא, על ידי היה מעשה שהובא לפני חכמים מקרה כזה, ואמרו: אלמנתו של אותו אדם עדיין נזונת מנכסיו של בעל הבת שמתה.

ומעתה: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי יורש הוי [הוא] הבעל, משום הכי [כך] אלמנתו של חמיו נזונת מנכסיו, כיון שהוא היורש של נכסי המת (דרך אשתו, בת המת) ועדיין שיעבודה של האלמנה מוטל עליו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי לוקח הוי [הוא] בנכסי אשתו, אמאי [מדוע] נזונת האלמנה מנכסיו? הרי אין גובים מלקוחות לצורך מזונות האלמנה!

אמר אביי: אי לאו דשלח [אם לא שהיה שולח] רבין דבר זה, אנן [אנו] לא ידעינן [היינו יודעים] שהבעל יורש? והא תנן [והרי שנינו במשנה], אלו הן הדברים שאין חוזרין ביובל: הבכורה, כלומר, חלק הבכורה אינו חוזר ומתחלק לכל האחים כמו שאר נכסי אביהם שמת, אלא נשאר ביד הבכור,