סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

פירוש שטיינזלץ

כאן בדברי ר' יוחנן, מדובר בצווח מעיקרא [מתחילה] שמיד כשנתן לו את שטר המתנה אמר שאינו רוצה, ובמקרה זה אכן הוא אינו קונה, כאןבשותק מעיקרא [מתחילה] בזמן שקיבל לידו את שטר המתנה, ולבסוף רק לאחר מכן צווח שאינו רוצה. שבמקרה זה כבר אין הדבר בידו, שכבר זכה בכך.

אמר רב נחמן בר יצחק: זיכה לו על ידי אחר, ושתק ולבסוף צווחבאנו בענין זה למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים],

דתניא כן שנינו בברייתא]: הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים, ואמר הלה "אי אפשי (אין רצוני) בהן" בעבדים האלה, אם היה רבן (אדונם) השני, כלומר, המקבל, כהןהרי אלו אוכלין בתרומה, כעבדי כהן, שמה שאמר "אי אפשי בהם" אינו מועיל. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר הלה "אי אפשי בהן"כבר זכו בהן יורשין של הנותן, והם נחשבים כעבדים שלהם לכל ענין.

והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה בבריתא זו: וכי התנא קמא [הראשון] סבור שזכה בהם השני אפילו עומד וצווח שאינו רוצה במתנה זו?!

אמר רבא, ואיתימא [ואם תאמר, יש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן: בצווח מעיקרו בזמן הקבלה — דכולי עלמא [הכל] לא פליגי [חולקים] שלא קני [קונה]. ומן הצד האחר, כאשר שתק מתחילה ולבסוף כשקיבל צווח שאינו רוצה — דכולי עלמא לא פליגי דקני [הכל אינם חולקים שקונה].

כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במקרה שזיכה לו את הנכסים על ידי אחר והוא היה שם ושתק, ולבסוף כשבאו הנכסים לידו צווח, שהתנא קמא סבר [הראשון סבור]: מדשתיק [מכיון ששתק]קנינהו [קנה אותם], והאי דקא [וזה שהוא] צווחמהדר הוא דקא הדר ביה [חוזר הוא בו] לאחר מעשה הקנין, ואינו יכול לבטל את קניינו בדרך זו. ואם רצונו להיפטר מן העבדים יעשה זאת בדרך קניינית של מתנה, מכירה, או שחרור.

ורבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: הוכיח סופו שצווח, על תחלתו, שאף מתחילה לא רצה במתנה זו. והאי [וזה] שלא צווח עד השתא [עכשיו], משום דסבר [שסבור היה]: כי [כאשר] עדיין לא מטו [הגיעו] הנכסים לידי, לשם מאי [מה] אצווח.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני, ושלש מאות לפלוני, וארבע מאות לפלוני"אין אומרין בכגון זה: כל הקודם בשטר זוכה תחילה, ורק ממה שנותר יזכה בו הבא אחריו. אלא אם אין די לכולם — הנכסים מתחלקים בין כולם באופן יחסי לחלקם במתנה. לפיכך, הואיל ואין דין קדימה, לכן גם לענין חיובם, אם יצא עליו, על הנותן, שטר חוב לאחר מותו — בעל החוב גובה מכולם (לפי חלקם במתנה) ואינו גובה תחילה מן האחרון.

אבל אם אמר "תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו לפלוני, ואחריו לפלוני"אומרין שכל הקודם בשטר זוכה תחילה, ואם נשאר — יזכה השני. לפיכך, אם יצא עליו שטר חובגובה בעל חוב את כל החוב מן האחרון, אין לו במה שקיבל האחרון כדי לכסות את כל החוב — גובה ממי שלפניו, אין לו לזה שלפניו — גובה משלפני פניו כלומר, מהזוכה הראשון.

ב ועוד בענין מתנת שכיב מרע, תנו רבנן [שנו חכמים]: שכיב מרע שאמר בשעת מותו "תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור כראוי לו" — הרי זה נוטלן את מאתיים הזוז הללו, ומזה נוטל גם את חלק בכורתו. אבל אם אמר "תנו לו מאתיים זוז בבכורתו" — אינו מקבל את שניהם, אבל ידו של הבכור על העליונה, כיצד? אם רצהנוטלן את מאתיים הזוז, אם רצהנוטל חלק בכורתו ולא את מאתיים הזוז.

וכיוצא בזה שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה"נוטלתן את מאתיים הזוז הללו, ונוטלת גם את כתובתה, שאנו מבינים שהוסיף לה מאתים זוז על הראוי לה בכתובה. ואולם אם אמר "בכתובתה"

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר