מסופר: ההוא דהוה קא שכיב [אדם אחד שהיה חולה ונטה למות], וידוע היה שיש לו אחים ולא בנים, ומשום כך מוחזקת אשתו כמי שעומדת ליבום, אמרו ליה [לו]: אתתיה למאן [אשתך למי]? כלומר, מי יהיה בעלה? האם זקוקה היא לייבום, או שהיא מותרת להינשא לכל מי שהיא רוצה? אמר להו [להם]: חזיא לכהנא רבה [ראויה היא לכהן גדול], כלומר, אינה זקוקה ליבום, לפי שכבר גירשתיה, ולאו דווקא לכהן גדול, שהרי גרושה אסורה אפילו לכהן הדיוט, אלא כוונתו שכל אדם יכול להיות בעלה.

אמר רבא: וכי מאי ניחוש [מה נחשוש] לה? מדוע לא נאמין לו? הא [הרי] אמר רב חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: בעל שאמר "גרשתי את אשתי" — נאמן ופטורה מיבום! אמר ליה [לו] אביי, והא כי אתא [והרי כאשר בא] ר' יצחק בר יוסף מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: בעל שאמר "גרשתי את אשתי" — אינו נאמן! אמר ליה [לו]: ולאו מי לא שנינהו [והאם לא תירצנו כבר את הדבר] ואמרנו: כאן למפרע וכאן להבא?

אמר לו אביי: ואשנויי ניקום ולסמוך [ועל תירוצים נעמוד ונסמוך] לפסוק הלכה? כלומר, אף שניתן הסבר מסויים לקושי זה, לא ברור כלל שהתירוץ הזה הוא תירוץ של אמת, ויש איפוא לחשוש לדברים שאמר בשמו רב יצחק בר יוסף. אמר ליה [לו] רבא לרב נתן בר אמי: חוש לה [תחשוש לכך] שמא אכן יש מחלוקת בדבר זה, ואין אנו סומכים בשלימות על התירוצים.

ועוד מסופר: ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי [אדם אחד שהיה מוחזק לנו שאין לו אחים], ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי [שאין לו אחים], ולא היו לו בנים. והשאלה היתה האם ניתן להתיר לאשתו להינשא. אמר רב יוסף: מאי ליחוש לה [מה נחשוש לכך]? חדא [אחת], שהוא מוחזק לן [לנו] דלית ליה אחין [שאין לו אחים]. ועוד, הא [הרי] הוא עצמו אמר בשעת מיתה דלית ליה [שאין לו]. אמר ליה [לו] אביי: הא אמרי דאיכא [הרי אומרים אנשים שיש] עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי [שיודעים שיש לו אחים]!

ענה לו רב יוסף: השתא מיהת הא ליתנהו קמן [עכשיו על כל פנים אינם מצויים לפנינו], ואין אנו צריכים לחשוש לעדות מסופקת זו. והוסיף: לאו היינו [האם אין זו] כאותה הלכה שפסק ר' חנינא, שהביאו לפניו שבויות שאמרו שלא נטמאו (והדין במקרה כזה הוא שהן נאמנות אם אין עדים שמעידים שנשבו), שאף שאמרו אנשים שיש עדים במקום אחר שנטמאו, אמר ר' חנינא: עדים בצד אסתן [צפון], אי שם במקום אחר, ותאסר משום כך?

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אם הקלנו בשבויה שיש צדדים רבים להקל בה, ובין השאר משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי [שמנוולת את עצמה לפני השובה] שמנסה ככל האפשר להיראות דוחה ומכוערת בעיניו, ולכן יש להניח שלא נטמאה, נקל באשת איש? אמר ליה [לו] רבא לרב נתן בר אמי: חוש [תחשוש] לה לטענה זו, ואל תעשה מעשה להתיר אשה זו עד שיתברר הדבר.

א שנינו במשנה שהאומר "זה אחי" — אינו נאמן לחייב את שאר האחים, ויטול אותו אח ממנו חלק בירושה. ושואלים: ואידך מאי קאמרי [והאחים האחרים מה הם אומרים]? אי קאמרי אחונא [אם הם אומרים אחינו] הוא, אמאי [מדוע] יטול עמו בחלקו של אח זה ותו לא [ולא עוד]? הרי גם הם מודים בכך, ויתנו לו גם מחלקם! אלא תפרש שמדובר דקא אמרי [שהם אומרים]: "לאו [לא] אחינו הוא".

ואולם אימא סיפא [אמור את סוף המשנה]: אם נפלו לו לאותו ספק נכסים ממקום אחר ומת — יירשו אחיו עמו את נכסי אותו ספק. ואם מדובר שהם טוענים בוודאות שאין הוא אחיהם, מה זכותם לירש? הא אמרי ליה [הרי אומרים הם לו]: "לאו אחונא [לא אחינו] הוא"!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דקא אמרי [שהם אומרים]: "אין אנו יודעין", ולכן אינם נותנים לו חלק — לפי שאין בידו ראיה. אבל יכולים הם לבוא ולתבוע מכח הודאת האח האחר.

אמר רבא: זאת אומרת שהבא לחבירו וטוען "מנה לי בידך", והלה הנתבע אומר "איני יודע" — הרי הוא פטור, שהרי האחים האחרים כשאומרים שאינם יודעים, אינם צריכים לתת מחלקם כלום.

אביי אמר: