אם לאו [לא], הרי זה משום שנכסים אלו שלי הם לכל ענין, ולכן גם אי (אין) אתה יכול להוציא מה שהחזרתי לבנים. אמר שמאי: הטיח עלי בן עוזיאל! הטיח עלי בן עוזיאל! שאמר לי דבר שאיני יכול להשיב כנגדו.

ושואלים: ושמאי מעיקרא מאי [מתחילה מה] סבר שהתרעם על יונתן בן עוזיאל? ומשיבים: משום מעשה שהיה בבית חורון, ממנו משמע לכאורה שמתנה כזו איננה חלה.

דתנן [ששנינו במשנה]: מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הימנו (ממנו) הנאה, שנדר אביו שלא יהנה ממנו, והיה אותו בן משיא את בנו, ורצה להזמין את אביו לחתונה, ואמר לחבירו: הרי החצר בה נערכת החתונה וכן הסעודה נתונין לך במתנה, ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה.

אמר לו אותו חבר: אם שלי הן — הרי הן מוקדשין לשמים! אמר לו הנותן בתרעומת: לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים! אמר לו: לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומרצין זה לזה, ויהא עון של חילול הנדר תלוי בראשו של זה שאיפשר את הדבר. כלומר בראשי!

ועל כך אמרו חכמים: כל מתנה שאינה נתונה לחלוטין למקבל, עד שאם הקדישה תהא מוקדשת — אינה מתנה. ומתחילה סבר שמאי שהמתנה שקיבל יונתן בן עוזיאל אף היא לא היתה מתנה גמורה, אלא רק כדי שלא יינתנו הנכסים לבניו של אותו אדם. ואולם כיון ששמע שהקדיש חלק לשמים, משמע שהיתה זו מתנה גמורה, ויכול היה לעשות בה מה שירצה.

א אגב הזכרת שמו של יונתן בן עוזיאל מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו, שלשים מהן ראוים שתעמוד להן חמה כיהושע בן נון, עשרים בינוניים בין אלה לאלה. גדול שבכולן בין כל התלמידים היה יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן היה רבן יוחנן בן זכאי.

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מללמוד ולדעת מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים פרטים של דברי חכמים, ודרשות הנלמדות בקלין וחמורין (בדרך קל וחומר), וכן גזרות שוות, ותקופות, כלומר, חשבונות של לוח השנה, וגמטריאות, ומשלות כובסים שהיו אומרים משלים שיש בהם חכמה, ומשלות שועלים, שמשתמשים בחיות כמשל, שיחת שדים, ושיחת דקלים, ושיחת מלאכי השרת, ולמד וידע גם דבר גדול וגם דבר קטן.

ומסבירים: "דבר גדול" הוא מעשה מרכבה שהוא לימוד סודות ההנהגה האלוקית, שהם דבר הגדול, העומד ברומו של עולם, ו"דבר קטן" בהשוואה לזה, הן הויות (הדיונים והמחלוקות) של אביי ורבא, וממשיכה הברייתא: ומה שנאמר על ר' יוחנן בן זכאי יש בו לקיים מה שנאמר: "להנחיל אוהבי יש ואצרתיהם אמלא" (משלי ח, כא), שהיה ממולא בכל אוצרות החכמה.

ומוסיפים: וכי מאחר שקטן שבכולם של תלמידי הלל הזקן, רבן יוחנן בן זכאי כן היתה גדולתו, גדול שבכולם, כלומר, יונתן בן עוזיאל, על אחת כמה וכמה. ומפרשים עוד בגדולתו: אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה — כל עוף שפורח עליו נשרף מחמת גודל קדושתו.

ב משנה האומר "זה בני" — הרי הוא נאמן, "זה אחי" — אינו נאמן לחייב את אחיו האחרים לתת לאח זה חלק בירושה מחלקם. ואולם כיון שהוא אמר שאחיו הוא, הריהו נאמן לגבי עצמו ויטול עמו בחלקו שלו בירושת אביהם.

אם מת אותו אח מסופק — יחזרו נכסים שירש מאביהם למקומן לחלקו של האח שמעיד עליו, ושנתן לו מחלקו.

ואולם אם נפלו לו בירושה לאח שהעיד עליו נכסים ממקום אחר (לא מאביהם), ומת האח המסופק — יירשו כל אחיו עמו עם האח שהעיד עליו, שהרי לטענתו גם הם יורשי אותו אח.

ג גמרא שנינו במשנה שהאומר "זה בני" נאמן. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזה ענין נאמרה הלכה זו]? אמר רב יהודה אמר שמואל: ליורשו, כלומר, שאותו בן יורש אותו. וכן לפטור את אשתו מן היבום. שכיון שהוא אומר שזה בנו, ממילא אין אשתו צריכה להתייבם לאחר מותו, שהרי יש לו בן.