או שטוען: "אתה נתתו לי במתנה", ומוסיף ואומר: "העבד הוא בוודאי שלי ואיני חייב לך דבר, ומכל מקום אם רצונך בכך השבע ששלך הוא וטול אותו". ונשבע התובע שהוא שלו — אינו יכול הנתבע לחזור בו מהצעתו זו שהתובע ישבע ויטול, אף שמן הדין לא היה צריך לקבל על עצמו דבר זה כלל.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך] ר' אבא? הלא כבר תנינא [שנינו במשנה] שאם אמר לו למי שבא עמו בדין: "נאמן עלי אבא (אבי), לשמש כדיין בדין שבינינו ", אף שמן הדין פסול הוא לשמש כדיין, או: "נאמן עלי אביך", או "נאמנין עלי שלשה רועי בקר" (שהם אנשים שאינם בקיאים בדין) למרות שכל אלו פסולים לדון, ר' מאיר אומר: אף שאמר כן — יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו ועליו לקבל כל דין שיפסקו. ואם כן מה חידש ר' אבא?

ומשיבים: בפירוש משנה זו דנו אם מחלוקת ר' מאיר וחכמים היא דווקא במי שמוכן לוותר על תביעתו על פי דיינים אלה ("מחול לך"), או אף ב"אתן לך" נחלקו, כשקיבל על עצמו לשלם לפי דינים אלה, שאף בזה סבורים חכמים שאינו יכול לחזור בו, ולא הובהרה מחלוקתם זו. ור' אבא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], שאף ב"אתן לך" מחלוקת, ושהלכה במחלוקת זו כדברי חכמים.

א ועוד שלח ליה [לו] ר' אבא לרב יוסף בר חמא, הלכה: גובין חובות של האב מן העבדים שהוריש האב ליתומים, משום שדין עבדים כדין מקרקעין. ורב נחמן אמר: אין גובין.

ב ועוד שלח ליה [לו] ר' אבא לרב יוסף בר חמא, הלכה בענייני עדות בבית דין: מי שקרוב לאדם אחר קירבת משפחה של שלישי בשני, כגון נכדו של אח אחד המעיד עבור בן האח השני — הרי הוא כשר לעדות זו, שאין הוא נחשב קרוב הפסול לעדות. רבא אמר: שלישי כשר אף בראשון, כלומר, להעיד לאחי סבו.

ומוסיפים, מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא [הכשיר באבי האב], כלומר, הכשיר עדות של נכד לסבו, שהחשיב אותו כשלישי בראשון שהכשיר רבא. ומעירים: ולית הלכתא [ואין הלכה] כמר בר רב אשי בענין זה.

ג ועוד שלח ליה [לו] ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה בדיני עדות: אדם שהיה יודע לו לחבירו בעדות קרקע מסויימת עד שלא נסתמא, כלומר, קודם שנתעוור, כשהיה אדם פיקח, ונסתמא לאחר מכן — פסול להעיד לו עתה כשהוא עיוור.

ושמואל אמר: כשר הוא, ומדוע? אפשר דמכוין מצרנהא [יכול לכוון, להגדיר במדוייק, היכן המצרים, גבולות השדה], ולכן עדותו עדות. אבל בעדות הנוגעת למיטלטלין כגון גלימא — לא יכול להעיד שהיא שייכת לאדם מסויים, משום שאינו רואה אותה. ורב ששת אמר: אפילו בגלימא יכול להעיד, אפשר לו ויכול הוא דמכוין [לכוון] לדייק במדת ארכו ומדת רחבו של הלבוש, לזכור מה היה גודלה של הגלימה, ולהעיד על כך. אבל בעדות הנוגעת לנסכא [חתיכת כסף] — לא. ורב פפא אמר: אפילו בענין נסכא [חתיכת כסף] עדותו כשרה, שכן אפשר מכוין [לכוון] בדיוק במדת משקלותיו, ויודעים על ידי כך שזו אותה חתיכה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: מי שהיה יודע לו לחבירו בעדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה אחר כך חתנו, שנשא את בתו לאשה, והריהו עתה קרוב הפסול להעיד לו. או שראה דבר מה כעד כשהיה פיקח ונתחרש, או היה פיתח (אדם רואה) כשראה אותה עדות, ואחר כך נסתמא, או היה שפוי ונשתטה — הרי זה פסול להעיד.

אבל אם היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה חתנו, ואחר כך מתה בתו, ועתה הם אינם קרובים. או שהיה פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח, פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה — בכל אלה הריהו כשר לעדות.

זה הכלל: כל שתחלתו כשרואה את המעשה, או סופו כשמעיד על כך, בפסלות — פסול, אבל אם היה תחלתו וסופו בכשרות — כשר, גם אם בינתיים היה פסול.